<h1>קונטרס הראיות לריא"ז</h1>
<h2>דף ה.</h2>
אלא מעתה גבי סוטה דכתי' ונעלם מעיני אישה מכלל דהוה ליה ידיעה מעיקרא והכתיב ונקה האיש מעון. פי' שידע מעיקרא שנטמאת אשתו ואח"כ נעלם ממנו ובא עליה, וכל נעלם הכי משמע (שנמצא) [שנעלם] ממנו וחטא, ונמצא שאין האיש מנוקה מעון.
אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו הויא שמה ידיעה. פי' וסתם בני אדם יש להן ידיעת בית רבן ומ"ה מפרשי' האי ונעלם כשהיתה לו ידיעה בתחלה דהיינו ידיעת בית רבו. ומז"ה מקשה במהדורא קמא ודילמא האי ונעלם בתנוק שנשבה לבין הגוים קאמ', דאין לו אפי' ידיעת בית רבו, כדמוקמי' לקמן בסמוך למתני' דתנן אין בה ידיעה בתחלה, והניחה בקשיא. ונ"ל לתרץ דכי היכי דמתרץ רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה ה"נ צריך לתרוצי דקסבר ר' דתנוק שנשבה לבין הגוים פטור אפי' בשאר חייבי חטאות כדאמרי ר' יוחנן ור"ל בפרק כלל גדול [שבת ס"ט ע"ב], מיהו לא בעי הכא ר' ידיעה גמורה, דהא אשכחן גבי סוטה ונעלם דלא ה"ל ידיעה כלל, ומאי דדריש הכא ונעלם מכלל שהוא יודע, על ידיעת בית רבו קאמ'. א"נ י"ל דבשאר חייבי חטאות מחייב ר' בתנוק שנשבה לבין הגוים, כדסברי התם רב ושמואל, דבשאר חייבי חטאות לא בעינן ידיעה בתחלה, אבל הכא מדשני קרא בלישניה, דבשאר חייבי חטאות כתיב [ויקרא ד'] ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והכא כתיב ונעלם, מכלל שהוא יודע, כלו' שנעלם ממנו דבר שידע, ולא דמי לשאר חייבי חטאות, מיהו ידיעה גמורה לא מצי למילף ר' מונעלם דהא אשכחן ונעלם שהוא עלום מתחלתו, אלא מדשני קרא בלישניה יליף מיניה ר' קצת ידיעה, דהיינו ידיעת בית רבו, שהמעשה ודאי עלום מתחלתו הוא דומיא דונעלם דסוטה [ויקרא ד'].
<h2>דף ט.</h2>
דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר ר"ח שנא' בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. פי' אע"פ שעיקר המקרא לא לכך נכתב, יש במקראות רמזין, כענין דבר אלהים שתים זו שמענו [תהלים ס"ב], ולפי' בכל מקום (שדרשו) [שמצאו] חכמים דרך לדרוש דרשו ודרוש וקבל שכר, ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שעיקרו לפשטו נכתב אלא שבא להרמיז על דברים אחרים, ולכשידקדק אדם בהן ילמוד מהן כמה דברים, ומזה נמי [יש] ללמוד שאפי' האדון המעליב לעבד צריך לפייסו ולעשות לו נחת רוח, ולזה הענין נתכוון ריש לקיש במדרש זה, ועיין מה שכתבתי בפ"ק דתעניות במדרש יעקב אבינו לא מת.
<h2>דף יב.</h2>
גזרה לאחר כפרה משום לפני כפרה. פי' מן הדין הואיל ונתכפרו בשעירי חטאת אחרים ראויים להקיץ בגופן ולהקריבן עולות, דאע"ג דהוקבעו, לב ב"ד מתנה עליהן, דנהי דלית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן לפדותן ולהוציאן לחולין, אבל לשנותן מחטאת לעולה איכא למימר לב ב"ד מתנה עליהן, והיינו טעמא דאין מקיצין בגופן, משום גזרה, ומעולת חובה לעולת נדבה נמי ע"י תנאי משנין אותן, דלב ב"ד מתנה עליהן.
תניא נמי הכי מה הן מביאין מן המותרות. פי' אלו המותרות הן כדפי' מז"ה, דתנן בפ"ב דשקלים [מ"ה] מותר עשירית האיפה, ומותר קיני זבין, וקיני זבות, וקיני יולדות, חטאות ואשמות, מותרן לנדבה, זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה מותרן לנדבה, ואיכא לפרושי מתני' שהן עצמן החטאות והאשמות שנתותרו באין לנדבה ומקיצין בגופן, להכי אייתי מהברייתא דקתני מה הן מביאין מהמותרות, והאי לישנא משמע שהיו מביאין מדמיה', מדלא קתני מה היו עושין מן המותרות, כדדייק נמי מז"ה, והאי תניא נמי הכי דאתא לסיועי לר' שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר"ש בשעירי חטאת (שהן) [שאין] מקיצין בגופן אלא בדמיהן, ומז"ה שבש תניא נמי הכי, ונ"ל דאין צורך לשבשו, דהאי מותרות קאי אחטאות שנתותרו נמי, כדפירישית.
<h2>דף יד:</h2>
ה"ד אי דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא. פי' ואפי' א"ת דעכשיו בעת שנטמא אינו יודע מ"מ ידיעת בית רבו שמה ידיעה.
<h2>דף טו:</h2>
ת"ר שיר של תודה בכנורות. פי' או' שיר של תודה, דהיינו מזמור לתודה, כדפי' המורה, ועוד או' ארוממך ה', ועוד או' שיר של פגעים שהוא יושב בסתר עליון, ועוד או' ה' מה רבו צרי.
<h2>דף טז.</h2>
לאו מכלל דר' אליעזר סבר (לה) [לא] קדשה. פי' ולפיכך הוצרכו לקלעים, דאי למ"ד קדשה לעתיד לבא, אע"ג דליכא מחיצות נמי בקדושתה קימא, כדאמרינן לקמן אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו, דכיון דלא בטלה קדושתה אין צורך למחיצות, אבל ר' אליעזר סבר דבטלה קדושתה, מצריך בה קלעים להקריב בה קרבנות צבור, דאלו קרבנות יחיד ראוי להקריב נמי בלא מחיצות, דהכי עולה סוגיא דשמעתא בפ"ק דמגלה [י' ע"א], דלמ"ד אינה קדושה לעתיד לבא, יש אחריה התר, והותרו הבמות, והו"ל כקדושה הראשונה שהיתה בימי דוד עד שלא נבנה בית המקדש שהיו מקריבין קרבנות צבור בבמה גדולה וקרבן יחיד בשאר הבמות, וכך פי' מז"ה בפ"ק דמגלה במהדורא ב', והקדיש שהיו מקדישין היה בא לאסור הבמות.
קדשום השתא [הא] אמרי' לקמן דלא צריכי קדושי אלא אימא ומנאום. פי' אבל אידך תנא דלעיל דאמר דבטלה קדושתן, ס"ל דצריכי קדושי, ומ"ה תני מצאו אלו וקדשום, והיו מקדישין אותן בראוי להם, כגון בסנהדרין ובשיר. ומז"ה כתב במהדורא ג' דערי חומה אין צריכין שום קדוש, ולשון הגמ' אינו מוכיח כדבריו. וע' מה שכתבתי ביבמות פ' הערל מה שחלקתי שם בין קדושת הארץ, ובין קדושת הבית ו(ב)קדושת ירושלם התלויה במחיצות, ובקדושת הארץ הלכה כמ"ד אינה קדושה לעתיד לבא, אבל קדושה התלויה במחיצות קדושה לעתיד לבא, והנכנס במקדש בזמן הזה חייב.
<h2>דף טז:</h2>
איכא דמתני לה אסיפא או ששהה כדי השתחויה מכלל דהשתחויה בעיא שהייה וכו'. פי' [השתחויה] דרישא משמע אע"ג דלא שהה, מדקתני או ששהה, והשתחויה דסיפא משמע דבעיא שהייה, ומעיקרא מפ' השתחויה דרישא דלא בעיא שהייה, ואיכא דמתני לה אסיפא לפרושי השתחויה דסיפא דבעיא שהייה, והכל ענין אחד הוא.
וכמה שיעור שהייה. פי' אעג"ב דהשתחויה דיש בה שהייה היא שיש בה פשוט ידים ורגלים, מ"מ פעמים ממהר בהשתחויה ופעמים [מ]אחר, משום הכי פליגי בה אמוראי, דאיכא למ"ד שיעורא כנגד כל הפסוק כלו, ואיכא למ"ד שיעורא מכריעה ואילך.
<h2>דף יז.</h2>
בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו, באונס גמירי שהייה במזיד לא (בעי) [גמירי] שהייה וכו'. יש ספ' שכתוב בהן, או דילמא לקרבן גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש במזיד, ומז"ה פי' במהדורא קמא שטימא [עצמו] במזיד ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה ועמד שם פחות מכדי שהייה, ולבי מגמגם בזה, דהא אמרי' בפירק' דלקמ' [כ"ו ע"ב] השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אי' מביא קרבן על שגגתו, וזה הואיל וטימא עצמו במזיד, בתוך המקדש, אע"פ שנעלמה ממנו הטומאה אח"כ, לא שב מידיעתו הוא, ואין ראוי להתחייב קרבן, ולפי זו הגירסא צריך לפרש שטימא עצמו במזיד בתוך המקדש, אבל לא ידע שזהו מקדש, וא"ל בטומאת אונס גמירי שהייה, אבל בטומאת מזיד לא גמירי שהייה, דהואיל וטימא עצמו במזיד ה"ל כאלו נכנס במקדש בטומאה, דאפי' בלא שהייה חייב, ואפי' בהעלם מקדש, כסתם מתני'.
בעי רב אשי נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או לא. מז"ה מפ' במהדורא ב' דאין לחייבו בשהייתו [אלא] מלקות אחד בהתראה אחת, אבל אם התרו בו, אל תטמא, אל תטמא, והיה שוהא שם, (אינו) חייב על כל התראה והתראה, דמאי דתנן, א"ל אל תטמא, אל תטמא, חייב על כל אחת ואחת, אע"פ שלא היה פורש מן הטומאה, דהכי תנן בפ' אלו הן הלוקין [מכות כ"א ע"א] היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא, אל תטמא, והוא מטמא, חייב על כל אחת וא', היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא א', אמרו לא אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל א' וא', ואמרי' התם בגמ' אמר רב ביבי אמ' רב אסי לא פושט ולובש ממש, אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו, מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי, רב אשי אמ' אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב, וקי"ל כרב אשי דהוא בתרא, ועוד דלכולהו אמוראי נמי משמע דאפי' לא פשט ולא פי' מן העבירה חייב על כל התראה והתראה, בלבד שיהיה כדי שיפשוט וילבוש, והם הכי נמי לגבי טומאה אם שהא כדי לפרוש מן הטומאה ולחזור ליטמא חייב על כל התראה והתראה, ואע"פ שלא פירש מן הטומאה, דהא כי הדדי תני להו, טומאה ולבישת כלאים, ובלבישת כלאים תני בהדיא והוא פושט ולובש, ואפ"ה מפ' התם רב אשי דלאו דוקא, כ"ש בטומאה דתני סתם, ואעג"ב דבנזיר פ"ג מינין [מ"ב ע"א] תנן נמי הכי לגבי טומאה, ומוקי לה התם בגמ' בטומאה שלא בחיבורין, ומפ' לה מז"ה בע"ז פ' אין מעמידין [ל"ז ע"ב] כגון שנגע במת, ופי' ממנו, וחזר ונגע במת שני, והיינו שלא בחיבורין, ולפי' חייב על כל א' וא', אבל בטומאה בחיבורין, כגון שהיה [מת] על כתיפו והושיטו לו מת א', אינו חייב על כל טומאה וטומאה, התם הוא טעמא משום דהוו להו ב' טמאות, וכיון שנתחייב על הטומאה הראשונה אין מחייבין אותו על הטומאה השניה אא"כ פי' מן הראשונה, ואע"פ שלא שהה כלל אלא כיון שהשליך המת הא' הושיטו לו מת אחר לאלתר, חייב על הטומאה השניה, הואיל ופי' מן הטומאה הראשונה, אבל אם לא פי' מן הטומאה הראשונה, אין חייב על השניה, הואיל ולא שהה, כדדריש התם ולא יחלל, יצא זה שמחולל ועומד, אבל אם (לא) שהה בטומאתו כדי לפרוש ולחזור וליטמא, והתרו בו אל תטמא, אל תטמא, חייב על כל התראה והתראה, ואפי' בלי טומאה שניה נמי, ואי משום דהוא מחולל ועומד, גם כשפי' וחוזר ומיטמא נמי מחולל ועומד הוא, אלא לא מיעט הכתוב מחולל אלא כשהוסיף טומאה שנייה על טומאה ראשונה, אבל כששוהא בטומאתו כשיעור שיפרוש ויחזור, כאלו פי' וחזר דמי, וכך יש לחלק נמי בלבישת כלאים, שאם לבש כלאים על גבי כלאים, ולא שהה כשיעור לפשוט וללבוש אי' חייב אלא אחת, דאיכא למילף מטומאה, דאמרי' יצא זה שמחולל ועומד, ואם שהא כדי לפשוט וללבוש, אפי' בכלאים הראשונים נמי חייב על כל התראה והתראה.
<h2>דף יז:</h2>
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל (כשר) [פטור], שנא' ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה. פי' וה"ה נמי לבית המנוגע, אם נכנס דרך גגין, אע"פ שנכנס דרך פניו עד שלא יכנס כולו אינו טמא, דלאו דרך ביאה הוא, וכן טמא שנכנס לעזרה דרך אחוריו פטור, דלאו דרך ביאה הוא.
איתמר אביי משמיה דחייא בר רב אמר חייב שתים. פי' כשנטמאת בביאתו ואמרה לו נטמאתי חייב על הכניסה, שהרי כשהוא עסוק בביאה נטמאת ואחר הטומאה אמרה לו נטמאתי והיינו כניסה, ואחר שאמרה לו נטמאתי ופירש בקשוי חייב על הפרישה, שהיה לו לפרוש באבר מת ופירש בקשוי, והיתה ידיעה בנתים, שאמרה לו נטמאתי כדמפ' ואזיל.
<h2>דף יח.</h2>
ומי מצית מוקמת לה אפרישה והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי הוא. פי' דחיוב הפרישה הוא כשנטמאת בתוך הביאה ואמרה לו נטמאתי ופירש מפני הטומאה, ואפ"ה מחייבי ליה על שהיה יכול לפרוש באבר מת ופירש בקשוי, שאם פירש כדרכו ולא מפני הטומאה, מ"ל כניסה מ"ל פרישה, אם הוא אנוס על הכניסה, כגון שלא בסמוך לוסתה, אנוס הוא על הפרישה, ואם אינו [אנוס] על הפרישה, אינו אנוס על הכניסה, שהרי לא היתה לו ידיעה בנתים. וכי דייק מעיקרא מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה, הכי דייק, מאי לאו בשלא היתה לו ידיעה בנתים, דאין כאן אלא חיוב כניסה, שהיה סמוך לוסתה ולא היה אנוס, ודחי, לעולם אימא לך שלא בסמוך לוסתה, [ש]הוא אנוס על הכניסה, וחיובא לא הוי אלא משום פרישה, שאמרה לו נטמאתי.
<h2>דף יח:</h2>
כי איתמר דאביי בעלמא איתמר. המורה ומז"ה מפ' דאע"פ שלא פי' בקשוי מחייב אביי שתים, כיון דבסמוך לוסתה הוא אינו אנוס לא על הכניסה ולא על הפרישה, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, והמשמש מת בעריות נמי חייב. וזה מגומגם בלבי, דנהי דאינו אנוס לא על הכניסה ולא על הפרישה, אבל מ"מ היאך תמצא כאן שני העלמות לחייבו שתים, ואין כאן אלא העלם א' בין על הכניסה בין על הפרישה, שבתחילת ביאתו סבר שיהא יכול לבעול בטהרה ושגג בזה, ואחר שנטמאת ואמרה לו נטמאתי אין כאן כבר העלם על הפרישה, אלא אנוס הוא הואיל ופי' באבר מת, ולא תוכל לחייבו אלא [על] העלם הראשון של תחלת ביאה ונמצא ששניהם היו בהעלם א', והאיך נוכל לחייבו שתים. בשלמא דמתני' ודאי קתני חייב ולא תני שתים, איכא למימ' דאפי' אם פירש באבר מת נמי אין כאן אונס, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, כיון דסמוך לוסתה הוה, ואפילו אם לא היה מתחייב על הכניסה ראוי להתחייב על הפרישה, אבל אביי דמתחייב שתים, היאך יכול לחייב על הפרישה באבר מת, נהי דלא הוי אנוס בתחלת ביאתו, אבל מ"מ אחר שנודע לו על העלם הראשון אין כאן העלם שני שיהא ראוי להתחייב עליו, אלא ודאי כגון שפי' בקושי, ששגג בהעלם שני נמי, שהיה לו לפרוש באבר מת ופירש בקושי.
ת"ר והזרתם את בני ישראל [ויקרא ט"ו], מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה אמר רבא עונה. נ"ל דהאי איסורא מדרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא, שאם הוא איסור תורה היכי אמרי' לעיל שאם בא עליה סמוך לוסתה ונטמאת בתוך ביאתו שוגג הוא וחייב קרבן, דסבור יכול לבעול, והלא אדרבה מזיד הוא, שהתורה אסרתו לבעול סמוך לוסתה (ונטמאת בתוך ביתו) ונמצא עובר על ד"ת במזיד, ואעפ"י שעדיין לא נטמאת בתחלת ביאתו, מ"מ כיון שהתורה אסרתו לאו שוגג הוא, אלא ודאי ליכא אלא גזרה דרבנן, שמא תטמא ותעלה בידו שגגה, וכן פי' נמי מז"ה בפ' הבא על יבמתו דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
<h2>דף יט.</h2>
ר' אליעזר האי בה מאי עביד ליה, פרט למתעסק. המורה מפ' פרט למתעסק אפי' בעריות, כגון שסבור אשתו ונמצאת אחותו. ומז"ה הקש' עליו במהדורא קמא ממאי דאמרי' בכריתות בפ' ס' אכל חלב [י"ט ע"א], ור' אליעזר האי בה מאי עביד ליה, מפיק ליה פרט למתעסק, ור' יהושע, מתעסק במאי, אי בחלבי' ובעריו' חייב, שכן נהנה, אי מתעסק בשבת, פטור, ונ"ל דאדרבה התם כפתרון המורה מוכח, דלר' יהושע הוא דקאמר התם הכי, אבל לר' אליעזר פרט למתעסק הוא אפי' בחלבי' ובעריות.
ת"ר שני שבילין א' טמא וא' טהור וכו' עד ור"ש בן יהודה משום ר"ש פוטר בכלם. מז"ה הקשה במהדורא קמא דמאי [שנא] הא מההיא דפ' ב' דיבמות [י"ח ע"ב] דדייק עלה התם חלוק היה ר"ש אף בראשונה, דבבא דרישא למאן קתני לה, על כורחך לאשמועינן בה פלוגתא דר"ש, והכא נמי איכא לדיוקי (הכא) [הכי] והכא לא משמע הכי, דמדקתני סיפא רשב"י פוטר בכלן, ואפי' בקמייתא, מכלל דר"ש לא פטר בקמייתא, ונ"ל דלא קשיא ולא מידי, דהתם איכא למימר בבא דרישא למאן קתני לה, ע"כ לא איצטריך אלא לר"ש, למימרא דפליג בה ר"ש, דלת"ק לא איצטריך, ולא נקט לה אלא לר"ש, כדמפ' התם, אבל הכא אע"ג דלא איצטריכא בבא דרישא לת"ק, איכא למימר דנקט לה משום רשב"י, לאשמועי' דר"ש בן יהודה פוטר אפי' בקמייתא, אבל ר"ש ודאי לא פטר בקמייתא, דמדקאמ' רשב"י פוטר בכלן ואפי' בקמייתא מכלל דר"ש לא פטר בקמייתא, ובבא דרישא משום רשב"י נקט לה, אבל התם ע"כ לא נקט בבא דרישא אלא משום ר"ש.
<h2>דף כ.</h2>
רב אשי אמר תני שבועה שאי אוכל לך. מז"ה מפ' במהדורא ג' דרב אשי סבר דוקא אי אמ' שאי אוכל לך, אבל אם אמר שאוכל לך, דאכילנא משמע, ואע"פ שהוא אומר שכך היה דעתי לאסור עלי מה שאוכל לך, דהוי כמו שלא אוכל לך, אין שומעי' לו, דדוקא כשהלשונות שוין, כגון נדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים [נדרים כ' ע"א], אז הוא נאמן, אבל בשנוי לשון אינו נאמן. ונ"ל דאמת ודאי דהיכא דאיכא שנוי לשון, אע"פ שהוא אומר כך היה לבי, הואיל ופיו מכחיש את לבו אינו נאמן, כגון אם אמר קונם עלי פת חיטים ואמר פת שעורים היה בלבי אי' נאמן, דנהי דנאמ' לפטור עצמו מקרבן, כדאמרי' לקמן בהאי פירקא [כ"ו ע"ב] שאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פטור מקרבן שבועה, והוא נאמן לומר כך היה לבי, שלא יביא חולין לעזרה, אבל מ"מ להתיר עצמו בפת (שעורים) [חיטים] אינו נאמן, שאחר דבר פיו אנו הולכים ולא אחר לבו, הואיל ופיו מכחיש את לבו, אבל היכא שיכול לתקן דבר פיו שלא יהא פיו מכחיש את לבו נאמן לומר כך היה לבי, והכא נמי אם אמר שבועה שאוכל לך, ואמר שכך היה דעתי לאסור עלי מה שאוכל לך, לא מבעיא להחמיר שנאמ', אלא להקל נמי בכה"ג נאמן, הואיל ויכול לתקן את דבר פיו כמו לבו, ומאי דקאמ' הכא רב אשי תני שבועה שאי אוכל לך, דמשמע הא אם אמר שאוכל דאכילנא משמע, לפי שהתנא דן סתם הלשונות ואי' אומ' הוא כך היה בלבי, ואביי תריץ תחלה כשמסרבין בו לוכל ואמר הוא שבועה (שאי אוכל) [שאוכל] לך, דודאי כנגד המסרבין השיב, ולא אוכל קאמ', ומסתמא כך משמעות דבריו, ורב אשי אומר דמסתמא כשאומר שאוכל דאכילנא משמע, ל"ש מסרבין ל"ש אי' מסרבי', כדמפ' בפ"ב דנדרים [ט"ז ע"א], והתם כגון דאמ' שאי אוכל, אבל ודאי היכא דאמר כך היה לבי, אם יכול לתקן לשונו כפי לבו נאמן. וע' מה שכתבתי לקמן בפירקין גבי גמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים.
ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, הוציאו בלשון נדר נדר. פי' אבל מבטא בין אם הוציאו בלשון שבועה, דאסר נפשיה מחפצא ואמר מבטא שלא יאכל ככר זה, בין אם הוציאו בלשון נדר, דאסר חפצא עליה ואמר מבטא עלי ככר זה, לשון שבועה הוא, והו"ל כאלו אמר באסור שבועה עלי ככר זה, וחייב עליו קרבן שבועת ביטוי, והנדר נמי בין אם הוציאו בלשון נדר, דאמר קונם עלי ככר זה, בין אם הוציאו בלשון שבועה ואמר נודר אני שלא אוכל ככר זה, דאסר נפשיה מחפצא בלשון שבועה, נדר הוא, ואין חייבין עליו קרבן כמו שחייבין על שבועת ביטוי. וקשה לי ממאי דאמרי' בפ"ק דנדרים [ט' ע"א], כנדרי רשעי' נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, ומוקמי' לה התם כגון דאמר כנדרי רשעים הרי[ני], עלי והימנו, דהריני היינו נזירות, עלי היינו קרבן, הימנו היינו שבועה, וכגון דאמ' הימנו שלא אוכל, ואעג"ב דלא מפיק שבועה מפומיה כדמפ' התם, דאלמא אע"ג דהזכיר לשון נדר, אם אמר שלא אוכל הימנו, דאסר נפשיה מן חפצא, שבועה [היא] וחייב עליה קרבן שבועה, כדין שבועת בטוי, ובריש פ' בתרא דנדרים [פ' ע"ב] נמי יליף מינה דקרי הוא לשבועות נמי נדרים, שאע"פ שהזכיר לשון נדר שבועה היא, הואיל והוציאו בלשון שבועה, והכא אמרי' דדוקא באסר אמרי' שאם הוציאו בלשון נדר נדר, הוציאו בלשון שבועה שבועה, אבל השבועה בכל לשון שהוציאה שבועה היא, וכן הנדר בכל לשון שהוציאו נדר הוא, ובודאי כך הוא האמת, כדתנן נמי בריש נדרים [ב' ע"א] מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך, אסור, ואמרי' התם דהוי ידות נדרים, דרחמנא רבי ידות נדרים כנדרים, ואעג"ב דאפקיה בלשון שבועה ואסר נפשיה מן חפצא, נדר הוא, ואין חייבין עליו קרבן כדין שבועת ביטוי, מיהו דין שבועה יש לו לחול על דבר שאין בו ממש, כגון אם אמר נודר אני שלא אישן, כאלו נודר אני שלא אוכל, וכן אינו חל על דבר מצוה כדבר הרשות, הואיל ואסר נפשיה מן חפצא, כדין השבועה, אבל מ"מ אין בו חומר שבועה לחייב עליו קרבן כשבועת בטוי, והתם גבי נדרי רשעים דאמר נדר בשבועה י"ל משום דנדר בכולן ואמר הריני עלי והימנו, דהריני הוי נזיר, כדמפ' התם, ועלי הרי זה קרבן, והימנו הוא שבועה, ואעג"ב דהזכיר לשון נדר, הואיל והזכיר לשון נזירות ולשון קרבן ולשון שבועה, דוקא נדר בשבועה, שדעתו היה בג' לשונות הללו לידור בכל לשון כפי הראוי לו, אבל אם לא הזכיר שלש לשונות הללו, אלא אמר נודר [אני] שלא אוכל הימנו, ודאי לשון נדר הוא, ואעג"ב דאפקיה בלשון שבועה אי' חייב עליו קרבן שבועה. וכל הנך דהוו לשון שבועה, לא מחייב בהו משום שבועה אלא בהזכרת השם, כדפי' בפ' דלקמן וע"ש [ל"ה ע"א].
בשלמא לאביי מתפיס בנדר נדר וכו'. מז"ה מפ' במהדורא קמא דהאי דתני בברייתא הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אבי, מפ' לה אביי שאינן דברי הנודר, אלא דברי התנא הן, שר"ל שדעתו של נודר לידור בכך, אבל הנודר לא אמר אלא לשון התפסה, דאמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, ואעג"ב דהוי דבר שאין בו ממש, וקי"ל אין הנדרים חלים על דבר שאי' בו ממש, הכא כיון דאמר עלי, אסור משום ידות נדרים, ורבא תריץ, דאיסורא לאו משום התפסה הוא, דמתפיס בנדר לאו נדר הוא, והכא אסורא הוא משום דאמר הנודר עצמו הרי עלי שלא לוכל בשר, דהוי ידות נדרים, והאי דאמ' כיום שמת בו אבי, משום דבעי' שידור בדבר הנדור, שאם לא התפיס בשום דבר לא הוי [אלא] ידות, ולא נדר גמור, להכי נקט התפסה שידור בדבר הנדור דלהוי נדר גמור, מיהו אם לא אמר הרי עלי שלא לוכל בשר, אלא אמ' יום זה עלי כיום שמת בו אבי, אינו נדר, דמתפיס בנדר לאו נדר הוא, דאינו דומה למתפיס בקונם, שהמתפי' בקונם הוא מתפיס בדבר האסור לכל, אבל המתפיס בנדר אינו מתפיס בדבר שאסור לכל, וטעמא דאסורא הוי הכא משום דאמר הנודר הרי עלי שלא לוכל בשר, וכך הולך נמי פתרון המורה.
ופתרון זה מגומגם בלבי מאוד, חדא, שאם אמ' הנודר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי כדפי' מז"ה אליבא דאביי, ודאי דבר שאי' בו ממש הוא, ואי משום דאמר עלי, הא אמרי' בנדרים בפ' ואלו מותרים [י"ד ע"א] שאם אמר אדם לאשתו הרי את עלי כבשר אימא, כבשר אחותי, כערלה וכלאי הכרם, לא אמר כלום, ואעג"ב דאמר עלי, [הואיל] ולא נדר בדבר הראוי לידור ולא כלום הוא, ואפי' אם אמר יום זה עלי כקונם, דהוי כמ"ד שינה עלי כקונם, שהוא דבר שאי' בו ממש ואי' נדר, ואעג"ב דאמר עלי, והכא היינו טעמא דאסור משום דאמ' הרי עלי שלא לוכל בשר, דהוי כמ"ד בשר עלי, שהוא דבר שיש בו ממש. ועוד, שהוא מפ' אליבא דרבא דמתפי' בנדר לאו נדר הוא, והכא היינו טעמ' דאסור משום דאמ' הרי עלי שלא לוכל בשר, ובלא התפסה הוא אסור, והתפסה זו אינה אלא כדי שידור בדבר הנדור, וזו היא דבר של תימה דמה נפשך אי דבר נדור קריית ליה, אעג"ב דלא אמר הרי עלי שלא לוכל בשר, אלא אמר דבר זה כזה, הרי הוא כאלו נדר בקונם, דהא הנודר בקונם נמי מכי (ידות) [ידור] בדבר הנדור נמי ילפי' לה, ואי לאו דבר הנדור קרינן להאי נדר מפני שאי' אסור לכל ואי' דומה קונם כדפי' מז"ה, א"כ היכי קרי ליה כי ידור בדבר הנדור, ו[ה]תפסה זו מה צורך, הא אמרת מכי אמר הרי עלי שלא לאכול בשר [אסור], והתפסה זו אינה אלא כדי שידור בדבר הנדור, והא אמרת דלאו דבר הנדור קריית ליה, ואי דבר הנדור הוא, הרי הוא כמתפיס בקונם. ועוד, אם אינו כמתפיס בקונם, אעג"ב דאמר הרי עלי שלא לאכול בשר, לא מתסר, דהא אמרי' בפ' ואלו מותרים שאם אמר הרי את עלי כבשר אימא לא אמר כלום, ותנן נמי התם הרי הוא עלי כבשר מליח וכיין נסך, אם בשל שמים נדר אסור, ואם בשל ע"ז נדר מותר, ואעג"ב דכי אמר הרי הוא עלי בלבד הוא אסור, דהוי יד לקרבן, כדאמרי' התם בפ"ק [ו' ע"א], אפ"ה כי אמר הרי הוא עלי כבשר של ע"ז מותר, וה"נ אעג"ב דכי אמ' הרי עלי שלא לאכול בשר אסור, אם אמר כיום שמת אביו, הואיל ולא התפיס בדבר הנדור, דלא הוי כעין קונם, יהא מותר.
אלא ודאי הכא נודר בדבר הנדור הוא, כדאמ' בגמ' דמתפיס בנדר הוא, וכמתפיס בקונם דמי, וכדפי' רבי' יצחק ורבי' משה ז"ל דלא פליגי אלא במתפיס בשבועה, אבל מתפיס בנדר דכ"ע נדר הוא, ולקמ' נמי אמרי' מה"ד הואיל וכי לא נדר אסור, כי נדר נמי לא מתפיס הוא, קמ"ל, ומשמע דאם התפיס בדבר האסור לאו נדר הוא ומותר, ואעג"ב דאמ' הרי עלי שלא לאכול בשר, אבל אם התפיס בנדר הרי הוא כמתפיס בקונם, דמתפיס בנדר נדר הוא, מתפיס בשבועה שבועה משום דאביי מפ' איסר לשון התפסה, דבברייתא נמי ה"ק דאיסר לשון התפסה הוא, ואעג"ב דבברייתא מפ' מתפיס בנדר, מ"מ כיון דאיסר האמור בתורה לשון התפסה הוא, בין אם התפיס בנדר בין אם התפיס בשבועה משמ', והוי סייעתא לאביי וקשיא לרבא, ותירץ רבא דלעולם איסר לאו לשון התפסה הוא, אלא לשון שבועה הוא, או לשון נדר הוא, כדאמרי' שאם הוציאו בלשון שבועה שבועה, ואם הוציאו בלשון נדר [נדר], וברייתא לאו לפרושי איסר האמור בתורה אתת, אלא ה"ק איזהו איסר נדר האמור בתורה, ועקרו של נדר מפרש, דלא מקרי נדר עד שידור בדבר הנידור, והיינו מתפיס בנדר, דמתפי' בנדר ודאי נדר הוא, שהרי כל עקרו של נדר ע"י התפסה הוא, כדכתי' כי ידור נדר, מה שידור בדבר הנדור, דהיינו נמי מתפיס בנדר, ולא פליג רבא אלא במתפיס בשבועה דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי, ואינו אלא כמתפי' בשאר האיסורין שהוא מושבע עליהן נמי מהר סיני, ואין זה נודר בדבר הנדור. והראיה שמביא מז"ה ממאי דתנן בפ' ואלו מותרים, זה חומר בשבועות מבנדרים, וחומר בנדרים מבשבועות, ולא תני התם מתפיס, דיש מתפיס בנדר ואין התפסה בשבועה, נ"ל שאין זו ראיה, דדבר פשוט הוא דודאי עיקר נדר ע"י התפסה הוא, דכתי' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, ולא הוצרך לשנותו, והם הכי היה יכול לומר שהשבועות ימצא בהן חיוב קרבן, בשבועת בטוי, מה שאין כן בנדרים, וכן השבועות חלי' להבא ול(כ)שעבר, והנדרים אין חלים לשעבר, ואפי' ידות נדרי' שחלי' על דבר שאי' בו ממש, כגון נודר אני שלא אישן, אינם חלים אלא להבא, ולא לשעבר, וכל אלה דברים פשוטים הם, ולא הוצרך התנא לשנותן, ולא הוצרך לפ' אלא היכן חלים הנדרים והיכן חלי' השבועות, אבל לא הוצרך לפ' מהו נדר ומהו שבועה.
אמנם (כמו) [מה] שאמ' רבי' יצחק מפאס ז"ל שאם אמ' הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני שזהו מתפיס בנדר, בזה לא נראו לי דבריו, ודברי מז"ה עקר, שאם הטעם הוא משום דמתפיס בנדר, למה צריך שיאמ' חברו ואני בתוך כדי דבור, כדאמרי' בפ' מי שאמר הריני נזיר [נזיר כ' ע"ב], והא מתפיס בנדר הוא לאחר כמה ימים, אלא ודאי התם הוא טעמ' דכיון דאמ' ואני בתוך כדי דבורו של חברו, הרי הוא עונה על דבור חברו, וכאלו גם הוא הוציא נזירות מפיו דמי, ואפי' בשבועה כה"ג, כגון אם נשבע חברו שלא יאכל היום, ואמר זה בתוך כדי דבורו של חברו ואני, ה"ז כמוציא שבועה מפיו דמי, דתוך כדי דבור כדבור דמי, ואפי' מתפיס בשבועה נר' בעיני שאם התפיס בתוך כ"ד, כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה, ובתוך כ"ד אמר וכן זה, הרי הוא מושבע על שניהם, שלא יקרא זה מתפי', אלא הרי הוא כאלו נשבע על שניהם יחד, אבל לאחר כ"ד ודאי הוי מתפיס, ובשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, אבל בנדר הרי הוא כנודר בקונם, מיהו מי שאמ' הריני נזיר ושמע חברו ואמ' ואני, לא יקרא מתפיס, דלא הוי מתפיס אלא כשמתפיסי' דבר בדבר, דומיא דמתפיס בקונם, אבל בשתולה זה בנדר חברו לא יקרא התפסה, אלא שעונה על דב' חבירו, ולפי' אם היה לאחר כ"ד לא אמ' כלום. וכן נר' בעיני לומר דדוקא בתולה נדרו בנדר חבירו אמרי' אם הותר הא' הותר גם האחרון, כדאמרי' בריש מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמ' ואני, אבל המתפיס בנדר, אע"פ שנשאל על הנדר הא' והותר לו, לא הותר הנדר האחרון, שאם היה הקדש מונח לפניו, ואמר ככר זה עלי כהקדש הזה דהוי כנודר בקונם, אע"פ שנשאל על ההקדש והותר לו, לא הותר הנדר, שלא מצינו כזה בשום מקום, שכיון שהוא מתפי' נדר בנדר ונדר בדבר הנדור, כל אסר נדר לעצמו הוא.
<h2>דף כב.</h2>
אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל ומוחלקין הן לחטאות. מז"ה מפ' במהדורא ב' (דלא) [דאלא] אמר רב פנחס גרסי', והדר למימר אלא לעולם דאמ' אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם, ודקאמרת זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא, שאני קונמות משבועות הואיל ושבועות מוחלקו' לחטאות. ופתרון זה דחוק בעיני, חדא שהוא משבש גיר' הספרים, שבכל הספרי' אין כתוב אלא, ועוד דכיון דאמ' אכילה מזה ואכילה מזה, הרי הוא כאילו פי' זית מזה וזית מזה, דהשתא בעי למימר דסתם אכילה כזית היא, ואפי' א"ת שני קונמות מצטרפי', מ"מ אין זה עובר על נדרו, שהרי הוא (להאסר) [לא אסר] על עצמו אלא זית מזה וזית מזה, ואם יאכל חצי זית מזה וחצי זית מזה, אינו עובר על נדרו, וכן אם אסר על עצמו ב' זתים מזה וב' זתים מזה, ואכל זית מזה וזית מזה, אע"פ שיש שיעור בכל א' וא', לאו עובר על נדרו הוא, ומה מועיל בהן הצירוף. ועוד שתרוץ שמתרץ שאני שבועות אין עונה על הקושיא הראשונה, ומז"ה נדחק בה מאד. ונ"ל שאין צורך לכל הדוחק, דלעולם כשאמ' אכילה משתיהן עלי מוקמי' לה, ודכוותה גבי שבועות בשנשבע שלא לוכל משתיהן, ושתי שבועות הן, מדהל"ל מאלו, ואמ' משתיהן, דהכי דייק תלמודא לקמן [כ"ג ע"ב] מדהל"ל שבועה שלא אשתה אלו, ואמר יין ושמן ודבש, חייב על כל א' וא', והם ה"נ איכא למימר הכא, וכן בקונמות נמי שני נדרים הן, וחייב שתי מלקות, מיהו אעג"ב דחייב שתים, מ"מ שם א' הן, וראויין להצטרף חצי זית מזה וחצי זית מזה, דהא לקמן בסמוך בעינן למימר דאיכא מאן דלית ליה דרב פנחס ואע"פ שמוחלקות לחטאות מצטרפי' לכזית הואיל ושם איסור א' הן, מיהו רב פנחס ס"ל דבודאי קונמו' שאין חלוקין לחטאות, שהרי אין בהם חיוב קרבן, ואפי' למ"ד יש מעילה בקונמות, הרי שני קונמות כשני הקדשות הן, והנהנה מכמה הקדשות בהעלם אחד אינו חייב אלא קרבן א', לפ' מצטרפי' ב' קונמות לכזית, בין לקרבן בין למלקות, דאע"ג דחלוק' למלקיות שם איסור א' הן, הואיל ואין חלוקין לחטאות, אבל שבועות שחלוקות לחטאות, חילוק החטאות עושה אותם כשני שמות, ודמו לחלב ודם, שאין מצטרפי' חצי זית מזה וחצי זית מזה. ומז"ה נדחק בזה נמי לפ' צרוף הקונמות משום קרבן קאמ' ולא משום מלקות, ודב' רב פפא נמי דאמ' אבל בקונמות דברי הכל כל שהן, פי' דלקרבן קאמ', עד שבא רבינא והעמיד דבריו למלקות, ואין צורך לכל אלו הדחקים, ומה שפי' הוא הנכון.
רבינא אמר כי אתמ' רב פפא למלקות. מז"ה מדקדק מכאן דמכלל דעד השתא הוה ס"ד דרב פפא לקרבן קאמ', ונ"ל דאדרבה איפכא מסתבר, דמדקאמר כי תנא ההיא לקרבן, ומקש' עלה וסברי רבנן יש מעילה בקונמות, מכלל דעד השתא סברי' למימר דלא איירי בקונמות דקרבן מעילה כלל, אלא למלקות, ואע"ג דחלוקין למלקיות מצטרפי', הואיל ושם איסור א' הן כדפי'.
<h2>דף כב:</h2>
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. פי' [בין] את"ל עפר במשהו בין את"ל עפר בכזית איכא למיבעי בחרצן, דאת"ל עפר במשהו, משום דלאו בר אכילה הוא, אבל חרצן דבר אכילה הוא, א"ל בכזית, או י"ל דאפי' את"ל עפר בכזית, משום דאכיל ליה בעיניה, ודעתיה אכזית, כיון דקרי להו אכילה, אבל חרצן (דמתיכיל) [דמתאכיל] ע"י תערובת, דעתו אמשהו.
בעי רב אשי נזיר שאמ' [שבועה] שלא אוכל חרצן בכמה. פי' זהו ודאי באת"ל, דאת"ל כל אדם בכזית, נזיר הואיל וכזית מושבע עליו מהר ס[י]ני, דעתיה אמשהו, דכי משתבע אהיתרא משתבע. ואע"ג דקי"ל כל את"ל הלכה הוא, ה"מ היכא דמפ' ליה תלמודא בהדיא, אבל היכא דלא מפרש בהדיא, אספיקא מוקמי' לה, וכך היא שיטת רבי' משה, דכל אדם שנשבע שלא יאכל חרצן, ספק הוא אם חייב על פחות מכזית או לא, כמ"ש בה' שבועות פ"ה [ה"ט].
שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל א' וא' כו'. פי' כדמפ' בגמ' שמונחין לפניו, ומדהל"ל שלא אשתה אלו ומיניהם, ופרט כל א' וא', ש"מ דעתו לישבע על כל א' בפני עצמו, וכל א' היא שבועה לעצמה. ונ"ל דהך סתמ' (כר"ש) [כרבנן] דפליגי עליה (דרבנן) [דר"ש] לקמ' בפ' שבועת הפקדון [ל"ו ע"ב], דרבנן אמרי שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, חייב על כל א' וא', דמהול"ל שבועה שאין לכם בידי, ואמר לא לך, ולא לך, לכל א' בפני עצמו נשבע, כדאמרי' נמי הכא, אבל ר"ש היה אומר עד שיהא שבועה לכל א' וא', והם הכי נמי הכא לר"ש צריך שיזכיר שבועה על כל מין ומין, והך סתמא ודאי דלא כר"ש היא, ואעפ"י שמצאנו ברוב המקומות סתמ' כר"ש, בפ' האיש מקדש [קידושין מ"ו ע"א] תנן התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו וכו', ואוקי רבא התם ההיא סתמ' כר"ש, ובנדרים פ"ר אליעזר [ס"ו ע"א] נמי תנן שאני (נהנית) [נהנה] לזה קרבן, ולזה קרבן, צריכין פתח לכל א' וא', ואוקמה רבא נמי התם כר"ש, ובפ' בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] נמי [תנן] קונם תאנים שא(י)ני טועמת, (ותאנים) [וענבים] שאני טועמת, הרי אלו ב' נדרים, ואוקמה רבא התם נמי כר"ש, ואע"פ שכל אלה הסתמות הם כר"ש, הך סתמ' ודאי דלא כר"ש. ושיטת הפסקנים היא בפ' האיש מקדש גבי התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו, כההיא סתמ' דמתוקמא כר"ש, וכך היא שיטת רבי' משה בפ' ה' דה' אישות [הכ"ו], ו[ב]פ' ז' דה' שבועות [ה"י] גבי שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, מוליך שיטתו כרבנן, ולא שם בלבו שאלה המשניות סותרות זו את זו, ואם יש לפסוק הלכה כרבנן, ההיא סתמ' דקדושי' כיון דאוקמ' רבא כר"ש, ולא מתוקמא כרבנן, דחויה היא, ולית הלכתא כוותה. ונראה בעיני דאין הלכה כר"ש, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהך סתמא היא כרבנן, כדפירישי', ועוד לקמ' נמי בתר פלוגתייהו תני סתמ' כרבנן, גבי פקדון ותשומת יד, וגבי חיטי' ושעורים, והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם, והלכה כאותו הסתם, דהוי כרבנן, ולא כר"ש, ובקדושי' ובנדרי' דאוקי רבא הני מתני' כר"ש, לאו למימרא דהלכתא כוותיה, אלא למימר דיחידאה הוא, וע' מה שכתבתי פ' שבועת הפקדון [ל"ח ע"א].
<h2>דף כד.</h2>
מידי הוא טעמ' אלא משום כולל, ר"ש אסור כולל לית ליה. פי' ה"ה דלית ליה נמי איסור מוסיף, כדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין [ל"ב ע"א], מיהו הכא לא מיצטריכינן למימר אלא אסור כולל. ומאי דאמ' רבא לקמן [כ"ד ע"ב] מ"ט דמאן דלית ליה איסור כולל, כי אמרי' איסור מוסיף לחדא חתיכה, ההוא טעמא לאו לר"ש הוא, אלא למאן דלית ליה איסור כולל ואית ליה איסור מוסיף. ומז"ה נתקשה בה במהדורא ב'.
אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה, אלא הין היכא משכחת לה, אלא כדרבא, דאמר רבא שבועה שלא אוכל (עפר) ואכל עפר פטור. מה שקילס מז"ה פתרון המורה וגירסתו, היא העקר, שאם אמר שבועה שלא אוכל סתם, כלל דברים האסורי' עם דברים המותרים, ואיתא בלאו והין, אבל אם פירש בשבועתו שלא יאכל דברים האסורים עם דברים המותרים ליתא בלא[ו] והין. מיהו אין הטעם כמו שפי' מז"ה במהדור' ב' דכשפי' דברים המותרים עם דברים האסורים שני שבועות הן אבל כשאמר שבועה שלא אוכל סתם היא חדא שבועה, דבין כך ובין כך חדא שבועה היא, דהא אמרן לעיל [כ"ג ע"ב] דאם נשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש, אם לא היו מונחין לפניו שבועה א' הן, וה"נ סתמ' דמילתא לא היו מונחים לפניו, ומה הוצרך להעמידה בשאמר (ב)שלא אוכל סתם, הרי יכול להעמידה בשלא היו מונחים לפניו ואעפ"י שפי' דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה אחת הן, אלא ודאי אע"ג דכשבועה אחת הן, ליתא בלאו והין על דברים האסורים, שאם נשבע שבועה שאוכל דברים המותרים עם דברים האסורים, לא חיילה שבועה על דברים האסורים, אבל כשנשבע סתם שבועה שלא אוכל, מסתמא נמי כולל דברים המותרים עם דברים האסורים, ואיתא נמי בלאו והן, שאם נשבע שבועה שאוכל ואכל דברים האסורים יצא ידי שבועתו, דהא שאוכל קאמר, והרי אכל, והיינו נמי דקאמ' אף אנן נמי תנינא, שמביא ראיה על זה שאמ' שאוכל ואכל נבלות וטריפות אכילה היא.
וראיתי מקצת ספרים שכתוב בהם דאמ' רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, וכך כתוב נמי בדב' רבא לעיל במקומם. וגירסא יפה נראית בעיני, דאי כדכתוב ברוב ספרים שבועה שלא אוכל, מאי אתא רבא לאשמועי', הא מתני' היא בהדיא, שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאין ראוים לאכילה פטור, ועפר ודאי לא נפיק מכלל אוכלין שאינן ראויים, ומאי אתא רבא לאשמועי', אלא ודאי שבועה (שלא) [ש]אוכל איצטריך ליה למימר, שאם אמר שאוכל, ואכל עפר, הואיל ורצה לקיים שבועתו באכילה זו, יצא ידי שבועתו, ולפי זה אין צריך לשבש הספרים ולגרוס בהן אלא, כדכתב המורה, אלא אדרבה לפי מה שכתוב בספרים, משכחת לה כדרבא, מתוקם שפיר טפי, דאתא למימר דמשכחת בה לאו והן כדרבא, דאמ' שאם אמר שבועה שאוכל (עפר) ואכל עפר פטור, והה"נ שאם אמר שבועה שאוכל, ואכל נבלות וטרפות, פטור, וא"כ כשאמר שבועה שלא אוכל, ואסר דברים המותרים ודברים האסורים, משכחת בה הין ולאו דמקיימה שבועתיה בדברים האסורים, בין כשנשבע שיאכל בין כשנשבע שלא יאכל. ורבינו משה נמי כתב בפ"ה דה' שבועות [ה"ה], שבועה שאוכל ואכל (דברים) [אוכלין] שאינם ראויים לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויים לשתיה, או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן, פטור משום שבועת בטוי, שהרי יצא ידי אכילה, מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה. ולפי שיטתו נר' שגורס בדברי רבא נמי שבועה שאוכל ואכל עפר פטור.
קונם אשתי נהנת לי. פי' אע"פ שאין אדם יכול לאסור הנאתו על (תשמישו) [אשתו] דהא משתעבד לה, יש לפרש כההיא דפ' המדיר [כתובות ע' ע"ב], דמוקי לה התם במדירה כשהיא ארוסה, א"נ דקא מגלגלה בהדיה כדמפ' התם, ואין צורך להדחק כמו שנדחק מז"ה, שמפרש האי נהנת מהנית הוא. ובנדרים פ' השותפין [מ"ז ע"ב] אמרי' האומר לאשתו קונם שאת נהנת לי לווה ובעלי חובין באין ונפרעי' ממנו, והתם ע"כ כן משמע שהבעל אסר הנאתו על אשתו, וצריך לפרשה כההיא דפ' המדיר.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל ואמר שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים ותאנים, מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים. פי' זה שאו' וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים ותאנים, לא שהזכיר ענבים ותאנים, דהא ליתא בלאו והן, כדאמרן, אלא הנודר אמר שלא אוכל סתם, ומסתמא כלל בנדרו ענבים ותאנים, דהיינו דברים המותרים ודברים האסורים, וה"ק וחזר ואמר שבועה שלא אוכל, שכלל בשבועתו ענבים ותאנים, ופירושא הוא שאנו מפרשים דברי הנודר, ואין צורך לשבש הגי' כדמפרש מז"ה משם רבי' יצחק בן מלכי צדק ז"ל, והכי מתפרש נמי מאי דאמרי' לקמן כגון דאמ' שבועה שלא אוכל תמרים וחלב.
איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה. פי' לפי שהתירוץ הא' קשה בעיניו, לחלק בין אסור הבא מאיליו ובין איסור הבא מעצמו, דמה לי זה ומה לי זה, סוף סוף כל חטאות שיכול לשנות ישנה, לפי' חידש בתירוץ זה לומר שאינו שונה אלא החטאות שחייב בהם לעולם ואין יכול לפטור עצמו מהן, אבל קרבן שבועה יכול לפטור עצמו ממנו על ידי שאלה.
<h2>דף כה.</h2>
חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה וכו'. פי' ואלו חומר בנדרים שחלים נדר על נדר מה שאין כן בשבועות לא קתני, ואעג"ב דקתני לה בנדרים פ' ואלו מותרים [י"ז ע"א], משום דהתם בנזירות קתני הכי דחלו עליו שתי נזירות זו אחר זו, כדמפ' התם, אבל אם אסר עליו ככר אחד בנדר שני פעמים אין חייב אלא אחת, כדתנן נמי לקמן גבי שבועות, וכדפי' נמי מז"ה במהדורא א'.
מאי ניהו צדקה לעני, מושבע ועומד וכו', אלא [מתנה] לעשיר(ים). פי' שהיה יכול לתרץ כגון שנשבע ליתן מתנה (לעשיר) [לעני] ודכוותה אמרי' בפ"ק דנדרים [ח' ע"א], האומר אשנה פרק זה או הלכה זו נדר גדול [נדר] לאלהי ישראל, ואע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני, הואיל ויכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית חלה עליו שבועה, והכא נמי איכא למימר הואיל ויכול לפטור עצמו בפרוטה חלה עליו שבועה, ועוד שיכול לומר כל דמיעני לאו עליו נפול, ויכול לפטור עצמו בעני אחר, כדאמרי' בנדרים פ' ר' אליעזר [ס"ה ע"ב].
איני, והאמ' ר' יוחנן (כל) האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר. פי' ואין לומר מלקין אותו מפני שעבר על שבועתו ואם עבר בשוגג נמי מביא קרבן, דא"כ אמאי קאמר וישן לאלתר, אלא ודאי משמע דלא חיילא שבועה עליה כלל, ומכין אותו בעבור שנשבע על דבר שא"א, והיא שבועת שוא, אבל שבועה לא חיילא עליה, ואמאי קתני במתני' שאם נשבע שלא אישן, וישן, חייב קרבן שבועת בטוי. וכיון דלא חיילא עליה שבועה, גם קונמות נמי אם אמר קונם עיני בשינה ג' ימים, לא חיילא עליה נדריה, ומותר לו לישון לאלתר, ואינו חייב מלקות, שאין בקונמות משום שבועת שוא. וע' מה שכתבתי בפ' ד' נדרים.
<h2>דף כה:</h2>
לצדדי' קתני, לא אכלתי קרבן, ולא הנחתי תפילין מלקות. פי' דאעג"ב דאמר שמואל דהיכא דליתיה בלהבא פטור, לא הוי פטור אלא מקרבן שבועת בטוי, אבל ממלקות לא מפטר, דלא יצאה מכלל שבועת שקר, מיהו מילתא דליתא בלאו והן לא הויא שבועה כלל, דהא(י) משום האי טעמא אמרי' דאין שבועה חלה על שבועה, והנשבע לקיים את המצוה פטור משום דליתא בלאו והן, כדאמרי' נמי במתני', וכדתנן במתני' דהנשבע על המצוה לא קרי' ביה להרע או להיטיב, והיינו לאו והן, ולפיכך אינה שבועה ופטור אפי' ממלקות, כדאמרי' נמי בפ"ק דנדרים [ח' ע"א] שאם נדר לקיים את המצוה פטור הוא מן התורה, דאין שבועה חלה על שבועה, ופטור אפי' ממלקות, דהתם בנדרים ליכא קרבן, ומפ' התם דאין בו אלא משום זרוזי בעלמא, כדכתי' נשבעתי ואקיימ' לשמר משפטי צדקך. וא"ת מ"ש מילתא דליתא בלאו והן ממילתא דליתא בלהבא אליבא דשמואל. וי"ל מילתא דליתא בלאו והן, כיון דכתיב בה להדיא להרע או להטיב, היכא דליתא בלאו והן לא קרינן בה להרע או להטיב לאו שבועה היא כלל, אבל להבא ולשעבר, דלא כתיב בהדיא, אלא מרבויא דקראי הוא, נהי דבעי שמואל להבא ולשעבר לענין קרבן דאיירי ביה קרא, אבל לענין מלקות לא, וכדמפליג תלמודא נמי אליבא דרב.
אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה (שאיני) [שאני] יודע לך עדות וכו'. פי' אביי ס"ל כדאמ' רבא לקמן, דשבועת העדות היתה בכלל שבועת בטוי, ויצא לידון בדבר חדש, ואין לך בו אלא חדושו, דדוקא בב"ד חייב, אבל חוץ לב"ד פטור, ואעג"ב דלא נפקא ליה מכלל שבועת בטוי, הא אמרי' אין לך בו אלא חדושו, ומאי דאמרי' בשלמא לשמואל משום הכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת בטוי, לאו אמילתא דאביי קאי, אלא מילתא באנפי נפשה היא דאתא תלמודא לדיוקי בפלוגתא דרב ושמואל, ותירץ אביי אליבא דרב דלא יצאת שבועת העדות מכלל שבועת בטוי אלא להחמיר עליו, לחייב על (השוגג כמזיד) [המזיד כשוגג] ולא להקל ולפוטרו חוץ לב"ד, דחוץ לב"ד אי לא מחייב משום שבועת העדות חייב משום שבועת בטוי, והדר ביה אביי ממה שאמר תחלה הואיל וליתא באיני יודע, דבאיני יודע לך עדות אינו חייב אלא משום שבועת העדות ובב"ד אבל חוץ לב"ד פטור דאין בו אלא חדושו, וכדאמרי' נמי לקמן דהדר ביה אביי, וכך הולך נמי פתרון המורה. ומז"ה נדחק בה מאד במהדורא קמא כמו שכתב בסוף פירקא, ופתרון המורה נ"ל עיקר. ומאי שהקשה מז"ה ממאי דאמרי' לקמן פ' בתרא [מ"ט ע"ב] דהיכא דלא מתחייב משום שבועת הפקדון חייב משום שבועת בטוי, נ"ל דלא קשיא ולא מידי, דשבועת הפקדון לא היתה בכלל שבועת בטוי כלל, ד(ב)שבועת בטוי היא בקרבן עולה ויורד, אבל שבועת הפקדון (היתה) [ליתה] בקרבן עולה ויורד, ואינה בחטאת אלא באשם, ויש לה נמי חומש, ודין אחר יש לה, ואין לומר בה יצאת מכלל שבועת בטוי לידון בדבר חדש, דחלוקה היא זו מזו, וזו יש לה דין בפני עצמה וזו יש לה דין בפני עצמה, אבל שבועת העדות היא בקרבן עולה ויורד כשבועת בטוי עצמה, ודינם שוה, וא"כ למה הוציאה הכתוב מכלל שבועת בטוי, אלא ודאי [לידון] בדבר חדש ולומר שאין לך בו אלא חדושו, שאינו חייב עליה אלא בב"ד, וחייב נמי על המזיד כשוגג, אבל חוץ לב"ד לא חייבתו תורה בקרבן עולה ויורד, שאין לך בו אלא חדושו.
<h2>דף כו.</h2>
כלום פריש משבועה אלא משום חפץ וכלום פריש מחפץ אלא משום שבועה, אלא ל"ש. המורה מפרש אלא ל"ש ופטור. ומז"ה מפ' במהדורא ג' אלא ל"ש וחייב, דכיון דהעלם שבועה בידו חייב משום העלם שבועה. וכדברי המורה נ"ל, דהא מדקאמר [ל]רב נחמן אדרבה העלם חפץ בידו ופטור, משמע אע"ג דאיכא העלם שבועה בידו ראוי לפוטרו משום העלם חפץ, דבהעלם חפץ הוי כמו אונס, כדפי' מז"ה במהדורא ב' בפירקין דלעיל גבי העלם טומאה והעלם מקדש, דאע"ג דראוי לחייבו משום העלם טומאה, פטרי' ליה משום העלם מקדש, דהוי כמו אנוס, והם ה"נ א"ל הכא. ובפ' כלל גדול [שבת ע' ע"ב] אמרי' נמי כה"ג, דגרסי' התם, בעא מיניה רבא מרב נחמ' העלם זה וזה בידו מהו, א"ל הרי העלם שבת, ואינו חייב אלא א', אדרבה הרי העלם מלאכות, וחייב על כל א' וא' כו', עד א"ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבת אלא משום מלאכות, וכלום פריש ממלאכות אלא משום שבת, אלא ל"ש, וכל השטה היא כזו, ושם מתפרש אלא ל"ש, דכיון דאיכא העלם שבת לא מצי' לחיוביה משום חיוב מלאכות, וכך מפ' שם המורה, והכי אזלא התם סוגיא דשמעתתא, כדמקשי עלה מההיא מתני', וכך צריך לפ' נמי כאן, דכיון דאיכא העלם חפץ לא מצינן לחיוביה משום העלם שבועה, ואעג"ב דרב נחמן משנה דבריו, דהכא אזיל בתר העלם המחמי' עליו, דקאמ' הרי העלם שבועה בידו וחייב, והתם אזיל בתר המקל עליו, דקאמ' הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת, י"ל דרב נחמן ודאי הכי ס"ל, דהתם מפלגי' בין חדא שגגה ובין הרבה שגגות, וקאמ' התם רב נחמן דכיון דהעלם שבת בידו הרי כולן שגגה א' הן, אבל הכא קאמ' הרי העלם שבועה בידו שלא לפטרו לגמרי, ומ"מ דברי רב נחמן דחויים הם בין כאן בין שם, אבל המסקנא שוה היא בין בכאן ובין לשם.
<h2>דף כו:</h2>
בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת בטוי לשעבר אי דידיע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא וכו'. פי' אבל בשגגת שבועת בטוי [להבא] ליכא למבעי, דשגגתה היא כשנשבע מדעת, והיה זכור בשעת שבועתו, ואח"כ שכח שבועתו ועבר עליה, דלא הוי אנוס אלא כששכח בעת שתחול עליו השבועה, כדאמ' רבא לקמן [כ"ח ע"א] שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ואכל ראשונה של תנאי בשוגג, ושניה של שבועה במזיד, פטור, הואיל ואינו זכור בשעת אכילת התנאי כשתחול עליו השבועה, אנוס הוא, אבל אם אכל ראשונה של תנאי במזיד ושניה של שבועה בשוגג, חייב, שכיון שהיה זכור בשעת אכילת התנאי כשחלה עליו השבועה, אע"פ ששכחה אחר מכאן, (מזיד) [שוגג] הוא ולא אנוס.
מצטער מהו. כתב רבי' משה בסוף פ"ג דה' שבועות [הי"א], נשבע על הככר שלא יאכלנה, ונצטער עליה ואכלה מפני הצער, והוא שוגג, שהרי (במה) [דמה] שהותר לו לאכלה מפני הצער, ה"ז פטור מקרבן, לפי שאינו שב מידיעתו. ואין נ"ל דבריו, שאין לך שוגג גדול מזה שדומה בעיניו ששבועה זו מותרת היא ואינו יודע ששבועה זו אסורה, ואלו היה יודע אסור השבועה היה פורש, וזה שב מידיעתו הוא, ושוגג גמור הוא הואיל ואינו יודע ששבועה זו אסורה, ומצטער דאמרי' בגמ' דאינו שב מידיעתו הוא כדפי' המורה, שמצטער ברעב (ואם) [ואי נמי] לא נעלמה ממנו שבועה היה אוכלה.
הכי קאמ' בשפתים ולא שגמ' בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים. פי' שאם גמר בלבו לישבע שלא לוכל פת [חיטים, והוציא פת] שעורים, בין אם אכל פת חיטים בין אם אכל פת שעורים פטור, דהא תנן בפ"ג דתרומות [מ"ח] המתכוין לומר (עולה ואמר שלמים) תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, [עולה ואמר שלמים], שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה, לא אמ' כלום, עד שיהא פיו ולבו שוין, ובין אם אכל פת חיטים ובין אם אכל פת שעורים פטור. ואי קשיא דהא תנן בפ"ב דנדרים [כ' ע"א] נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמ' לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים וכו', ומוקמי' לה התם דת"ח אין צריך שאלה ולאו נדר הוא, אבל ע"ה צריך שאלה מ"ס [מדברי סופרים] שלא יקל ראשו בנדרים, ודוקא שנדר בחרם דמשתמע הכי ומשתמע הכי, אבל היכא שהוציא בפיו בהדיא לשון אחר, כגון שאמר קונם שאני נהנה לראובן, ואמר לשמעון היה בלבי, כיון דפיו מכחיש את לבו אינו נאמן, והיכי אמרי' הכא ובמתני' דתרומות נמי דאם נתכוון לומר לזה ואמר לזה לא אמר כלום, הואיל ואין פיו ולבו שוין.
וי"ל דאמת ודאי דמן התורה כך הוא, דהיכא דאין פיו ולבו שוים אין כאן לא שבועה ולא נדר, והכי אמרי' נמי בפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ג ע"ב] שהרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שידור בשנה זו יהיו בטלים, ואם היה דעתו בשעת הנדר על תנאי הא', אע"פ שהוציא בפיו נדר גמור, הואיל ומבטל בלבו, נדרו בטל, דבעי' פיו ולבו שוים. ומאי דתנן נמי התם נדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו', התם מיירי כגון שנדר בפנינו ואסר הנייתו על אחרים, דהכי תנן התם הרי עצמו קרבן, קונם אשתי נהנת לי, דמשמע שאסר הנייתו על אחרים ונאסרה בהנייתו, ועכשיו אם רוצה לומר שהן מותרים בהנייתו מפני שכך היה לבו, היכא דאמ' לשון דמשתמע הכי ומשתמע הכי ודאי אם היה ת"ח שומעי' לו, אבל היכא דמכחיש את לבו אינו נאמן להתיר ראובן בהנייתו, אבל אם הוא אסר הניית ראובן על עצמו, ואומר שלא היה בלבי אלא על שמעון, ובטעות נדרתי, ודאי הוא נאמן על עצמו, והיינו דתנן בתרומות שאני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום.
א"נ י"ל דמאי דתנן בנדרים נדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים, דנקט לישנא דמשמ' הכי ומשמ' הכי, התם משום ע"ה נקט ליה, דאע"ג דאמ' לישנא דמשמ' הכי ומשמע הכי, בע"ה מחמירי' עליו כשאר נדרים, וכן במי שרוצה שלא יתקיימו נדריו נמי אמרי' התם תנא מסתם סתם לה סתומי, שאין ראוי לגלות דברי' הללו לרבים, ומחמירי' בהם לע"ה, אבל ת"ח שיודע בטיב נדרים, אע"פ שפיו מכחיש את לבו, שנדר לראובן ואמ' שלבו היה על שמעון, ובטעות נדר, נאמן, בין לעצמו בין לאחר, ואין צריך להשאל על נדרו, דהוא יודע באיזה נדר צריך שאלה, ואם אין פיו ולבו שוין אין נדרו נדר, כדמשמע הכא וכדקתני במס' תרומות. א"נ י"ל דאפי' ע"ה נאמן בזה לומר שבטעות נדר, ואי' דומה לנודר בחרמו של ים, דהתם נתכוון להערים, ומחמירין עליו שלא יקל ראשו בנדרים, אבל אם טעה בנדרו ונשתבש בלשונו, שרצה לומר שלא יהנה מראובן והוציא מפיו שמעון בטעות ובשגגה, ודאי אין חוששין לנדר זה כלל, ואין ראוי להחמי' בו אפי' לע"ה, שאין כאן קלות ראש בנדרים הואיל וטעה בלשונו, ולשון זה נ"ל עיקר.
משום דהוו תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כא'. פי' בתרומת גורן כתיב [במדבר י"ח] ונחשב לכם תרומתכם, וגמרי' מינה בפ' כל הגט [גיטין ל"א ע"א] מה תרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, וכל נדיב לב [שמות ל"ה] כתיב גבי תרומת משכן, שהיא קדשי בדק הבית, ואפי' למ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין, חולין מקדשי' לא ילפי', ולא גמרי' מנייהו שאר נדרים, וכך י"ל נמי גבי צדקה, דומיא לשאר נדרים, ואם גמר בלבו לתת כך וכך לצדקה ולא הוציא מפיו, אינו חייב.
<h2>דף כז.</h2>
ואי זו היא הרעת אחרים אכה את פ' וכו'. פי' ודוקא בהרעת אחרים לא חלה עליו שבועה, אבל אם נשבע להרע לעצמו בכה"ג, חל עליו שבועה, כדאמרי' בב"ק פ' החובל [צ"א ע"ב] האי תנא ס"ל אדם רשאי לחבול בעצמו. ונ"ל דהה"נ אם נשבע שלא יאכל לעולם, חלה עליו שבועה, דהכי אמרי' בכל דוכתא, גבי נודרי' להרגי' בפ' ארבעה נדרים [נדרים כ"ח ע"א] אמרי' היכי נדר, [אמר] רב עמרם באומר יאסרו פירות העולם עליו אם אינן של בית המלך, והכי אמרי' התם בההוא פרקא נמי [שם כ"ד ע"ב] גבי שבועת הבאי, דאמר יאסרו פירות העולם [עלי] בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים, ודכותה נמי אמרי' הכא לקמ' בפרקין [כ"ט ע"א], ומשמע שאם לא אמר (שתמה) [שתלה] שבועתו בדבר שא"א, הויא שבועה גמורה. ומז"ה פי' גבי נודרים להרגי' דלאו דוקא קאמ' כל פירות העולם, אלא א' מכל הפירות, שאם נדר מכל הפירות הוה ליה דבר שא"א ואי' נדר, דומיא דלא אישן עד ג' ימים. ודוחק גדול נראה בעיני לומר כן, דהא בהדיא אמרי' התם, כיון דאמ' יאסרו איתסרו כל פירות דעלמא עליה, והכי משמע בכל דוכתא נמי כדכתיבית. ובסוף נדרי אמרי' [פ"ט ע"ב] ההוא גברא דאמ' תתסר הנייה דעלמא עליה אי נסיב איתתא אי לא תני הלכתא, ומשמ' דכל הנאה דעלמא אסר עליה, וחל עליה נדרא לבתר דנסב איתתא, כדאמרי' התם, שאדם יכול לאסור כל הנאת העולם עליו, והיינו להרע לעצמו, ואינו דומה ללא אישן ג' ימים, דהתם ודאי כל מה שירצה לצער עצמו א"א לו שלא (א)ישן, שהשינה קופצת עליו ע"כ, ונמצא שנשבע על דבר שא"א, [אבל] שלא יאכל איפשר לו לעמוד לעולם שלא יאכל, והואיל ויכול לקיים שבועתו, חלה עליו שבועה, מיהו בעבור שהוא מסתכן יאכל כדי קיום נפש, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וכדאמרי' נמי [כ"ו ע"ב] בנשבע על הככר ומסתכן בה, דאע"ג דחיילא עליה שבועה שרי' ליה במקום סכנה, וכך י"ל בנשבע שלא יאכל לעולם, דחלה עליו שבועה, הואיל ואפשר לו להרע לעצמו הרעה כזה כל מה שירצה, וכשרואה בעצמו שהוא מסתכן, יעבור על שבועתו ויאכל כדי קיום נפש, שאין לך דבר שעומד בפ"נ. וי"ל דאדעתא דהכי נדר שלא יהנה מן העולם אלא כדי קיום נפש, אבל השינה אע"פ שאינו מסתכן בה אינה ברשותו כלל, שע"כ קופצת עליו. ותדע, שלא מצאנו דבר זה בשום מקום בתלמוד דהויא שבועת שוא אלא בשינה בלבד, שע"כ באה עליו והוא דבר שא"א לו.
<h2>דף כח.</h2>
אמימר אמר אפי' אכלה כלה (ושאל) [נשאל] עליה, אי בשוגג מחוסר קרבן וכו'. ופי' ודוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות, (או) [אז] יכול להשאל ולפטור עצמו מקרבן או ממלקות, ואפי' היה כפות על העמוד ללקות, כדמסיק תלמודא לבסוף, אבל היכא דליכא לא קרבן ולא מלקות, כמו שנשבע שאוכל, ולא אכל, ועבר על שבועתו במזיד, דליכא קרבן, ולא מלקות נמי, שהוא לאו שאין בו מעשה או התראת ספק, כדאמרי' לעיל [כ"א ע"א], בזה ודאי אינו יכול להשאל על נדרו, דכבר מאי דהוה הוה, ואין צריך לפטור עצמו מכלום.
<h2>דף כח:</h2>
הדר בעא מניה שבועה שלא אוכל עשר תשע שמנה מאי, א"ל אינו חייב אלא א', א"ל אשתבשת, עשר הוא דלא אכיל הא תשע אכיל. מז"ה מפרש במהדורא ב' דשבועה א' חלה עליו בעשר, ושניה חלה עליו בתשע ועשר, ושבועה שלישית חלה עליו בח' וט' וי' ע"י כולל, דמגו דחייל אח' חייל נמי אט' וי', והוא חייב שש חטאות, וכך אמר נמי משם רבי' משה. ונ"ל דשבועה שנייה אינה חלה על עשר, ולא שבועה ג' על ט' וי', דאע"ג דאיכא למימר דחיילא ע"י כולל, מ"מ ליתא בלאו והין, כדפי' המורה לעיל בפי' [כ"ד ע"א], וגם מז"ה קילס פתרונו במהדורא ב', דדוקא כשנשבע שלא אוכל סתם, וכלל דברים האסורים עם דברים המותרים סתם, אז ודאי איתא בלאו והין, כדכתי' שם, שאם נשבע שבועה שאוכל סתם ואכל דברים האסורים יצא ידי שבועתו, אבל אם פירש בשבועתו שלא יאכל דברים המותרים עם דברים האסורים, ליתא בלאו והין, שאם נשבע שיאכל דברים המותרים עם דברים האסורים לא חיילא עליה שבועה על דברים האסורים, וה"נ כשנשבע שלא יאכל ח' וגם לא ט' וי' שהוא מושבע עליהן כבר, לא חיילא עליה שבועה על ט' וי', דליתא בלאו והין. וכמדומה אני שלא שם לבו מז"ה על מ"ש לעיל באותה המהדורא עצמה.
<h2>דף כט:</h2>
אלא לאו ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן. פי' היכא דענה אמן הוי כמוציא שבועה מפיו, ואפי' חוץ לב"ד נמי חייב, אבל אם לא ענה אמן לא הוי כמוציא שבועה מפיו, מיהו בב"ד חייב, מפני שכפר לו על שבועתו, שא"ל משביעך אני אם אתה יודע לי עדות שתבא ותעדיני, והוא אמר איני יודע לך עדות, שלא קבל עליו שבועתו, אלא כפר לו על שבועתו לפי' חוץ לב"ד פטור, אבל בב"ד חייב, מפני הכפירה שכפר לו על שבועתו, ודכוותה נמי בשבועת בטוי, אם ענה אמן על שבועתו כגון שאמ' לא אכלתי, וחברו אמ' משביעך אני וענה אמן, ה"ז כמוציא שבועה מפיו, אבל אם לא ענה אמן, אלא שיקר על שבועתו, כגון שא"ל חברו משביעך אני אם אכלת(י) והוא אמר לא אכלתי, אע"פ ששקר על שבועת חברו, (והוא לא) [הואיל ולא] קבל, פטור. ונ"ל דאם הודה על שבועת חברו וקבל שבועתו, אע"פ שלא ענה אמן, קבלת שבועה היא, וכמי שענה אמן דמי, כגון שא"ל חברו משביעך [אני] שתעשה כך וכך, והוא אמ' כן ברצון, קבלת שבועה היא, דלשון אמן לשון הודאה, שאומ' לו כן יהי כדבריך, כמו אמן כן יעש' ה' [ירמיה כ"ח], וכך כתב נמי רבי' משה בפ"ב דה' שבועות, ובפ' דלקמן [ל"ו ע"א] נמי אמרי' אמן (כן) [בו] קבלת דברים, כלו' שמקבל דברי חברו ומודה לדבריו. ונראה בעיני דבשבועה דלשעבר לא שייך בה קבלת דברים, כגון משביעך אני אם אכלת היום, והוא אומ' (לא) אכלתי או לא אכלתי אין זו קבלת שבועה, דבודאי אם אמ' תחלה לא אכלתי, או שאמר [איני] יודע (אני) לך עדות, ואמר משביעך אני, ואמ' אמן, זו היא קבלת שבועה, כדתנן בשבועת העדות [ל"א ע"ב], שעונה אמן על השבועה שמשביעו, אבל כשאו' אכלתי ולא אכלתי אינו נר' שמקבל השבועה, אבל כשמשביעו להבא שיעשה לו כך וכך והוא אומר אעשה, הרי מקבל דבריו, ודומה לעונה אמן, אבל כשעונה לשעבר אכלתי או לא אכלתי לא שייך ביה קבלת דברים, אלא אומר לו מה שעשה. א"נ י"ל דלהבא נמי לא הויא הודאתו קבלת דברים אלא א"כ כפל דבריו, כדאמרי' בפרקי' דלקמ' [ל"ו ע"א], והוא דאמ' הין הין תרי זימני, לאו לאו תרי זמני, ועיין מה שכתבתי שם.
<h2>דף ל:</h2>
אמר עולא מחלוקת בבעלי דינים, אבל בעדים ד"ה בעמידה, דכתיב ועמדו. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' ואלו מגלחין [מו"ק כ"א ע"א], מי כתיב ויעמד ויאמר, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה כתיב, וכיון דלא כתיב ויעמד, אלא ועמד, לאו דוקא בעמידה הוא, כדפי' התם, אפ"ה הכא אע"ג דכתיב ועמדו, דוקא הוא, כיון דכתיב לפני ה', דוקא קאמ' קרא, שיעמדו בעמידה לפני ה'. וכתב הרמב"ם בפ' כ"א דה' סנהדרין [ה"ה], כבר נהגו כל בתי דינין של ישראל מאחר התלמו', בכל הישיבות, שמושיבי' בעלי דיני', ומושיבים העדים, כדי לסלק מחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם. ונ"ל שאין לקיים זה המנהג [אלא] בדיני ממונות, דאלימי ב"ד לאפקועי ממונא, אבל באיסורי תורה, כגון אם העידו עדים על אשה האסורה לבעלה, אין כח בחכמים להכשיר עדות העדים בישיבה, דהכי אמרי' בפ"ב דזבחי' בשמעת' קמא [ט"ז ע"א], רב משרשיא אמ' אתיא בק"ו מיושב, ומה יושב שאוכל אם עבד חלל, (זה) [זר] שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חלל, מה ליושב שכן פסול לעדות, מיושב ת"ח, והכי אמרי' התם נמי גבי אונן, ומשמ' מהתם דיושב ת"ח הוא כשר לעדות, דעשה דכבוד תורה עדיף, כדאמרי' לקמ', אבל אם אינו ת"ח, היושב פסול לעדות, כמו שהוא פסול לעבודה ועבודתו מחוללת, ולגבי עדות נמי (עבודתו) [עדותו] פסולה אפי' בדיעבד, דפסול אפי' בדיעבד נמי משמע, ואע"ג דגבי גט תנן [גיטין פ"ו ע"א] שלשה גיטי' פסולי' ואם נשאת הולד כשר, ואיכא למ"ד התם נמי שאם נשאת לא תצא, מ"מ הגט פסול לגרש בו, אפי' בדיעבד הוא פסול, וא"כ אם העיד העד מיושב שאשה זו מותרת לבעלה, וחזר והעיד שהיא אסורה, הואיל והיושב פסול לעדות מן התורה, אין כח בחכמים האחרונים להכשיר עדותו ולומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולהתיר האשה ע"פ עדותו הא', שהרי אפי' עד שלא נחקרה עדותן יכולי' לחזור בהן ולומר בדאין אנחנו, כדאיתא בתוספתא בפ"ב דכתובות [ה"א] ובפ"ו דסנהדרין [ה"ד], כ"ש כשהעידו מיושב, שעדותן פסול מן התורה, ועדותן האחרון עיקר והיא אסורה לבעלה.
ובבעלי דינין [נמי] לא אמרן אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין ד"ה בעמידה ודיני' בישיבה. נ"ל דכך הלכה דבעלי דיני' בשעת גמר דין בעמידה אבל בשעת משא ומתן אפי' בישיבה, כר' יהודה דאמ' שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבי', ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, סוגיא דשמעתא אזלא כר' יהודה דאי' צריכי' בעמידה אלא בשעת גמר דין, כדאמרי' לקמן והאמר מר בשעת גמר דין ד"ה בעמידה ודייני' בישיבה, ואמרי' נמי לקמ' צורבא מרבנן וע"ה דאית להו דינא בהדדי, מותבי' להו לתרוויהו, [ואי לא יתבי, בצורבא מרבנן מכתשינן ביה] ובע"ה לא (מתבי') [מכתשינן], אלא אם רצה לעמוד עומד ואם רצה לישב יושב, דאין צריכי' לעמוד אלא בשעת גמר דין, וכך היא נמי שיטת ר"מ בפ' כ"א מה' סנהדרין [ה"ג], ובשעת גמר דין אפי' לצורבא מרבנן מוקמי' ליה, כדאמרי' דדיין יושב בשעת גמר דין כמאן דשרי ערקתא דמסאנא, ולא סגי ליה לאותובי לצ"מ [לצורבא מרבנן], מפני חבירו שהוא ע"ה וצריך לעמוד בעמידה בשעת גמר דין, דהא גבי דביתהו דרב הונא אמרי' הכי, שהיה שכנגדה ע"ה, ועלה קאמרי' דבשעת גמר דין צריכי' שניהם לעמוד בעמידה ודייני' בישיבה ויתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא, אבל בשעת משא ומתן יושבים כלם כר' יהודה, וצריכי' [העדים] בעמידה בתחלה ועד סוף, שעדות העדים מתחלה ועד סוף דמי לגמר דין דבעלי דינים, ומאי דאמרי' לקמ' אותבינהו לכלהו, בבעלי דינים ובעד קאמ' התם, בעלי דיני' משום מר זוטרא (דהויא) [דהוה] צ"מ, ואע"פ שהיה שכנגדו ע"ה, [לאו] בשעת ג"ד הוה, ורב יימר נמי שהיה העד, הושיבו מפני שהיה צ"מ, (דאמרי') [דעשה] דכבוד תורה עדיף, כדאמרי' לקמ', ואע"ג דגבי עד אפי' תחלת דין הוי כגמר דין, י"ל דהתם לא היה ע"ה עמו שיהא צריך לעמוד בעמידה, אלא הוא לבדו בא לב"ד, ומ"ה אותבינהו לכלהו, ולכשיבא העד הב' אחר שעה להעיד יעיד בעמידה, שלא היה בפני רב יימר, א"נ אפי' היה בפני רב יימר והיה מעיד העד השני בעמידה רב יימר היה מעיד בישיבה, דדוקא בבעלי דיני' אמרי' קא מסתתמן טענתיה דהאיך, לפי' צריכין שיעמדו שניהם בעמידה או שניהם בישיבה, אבל בעדים אם היה הא' עומד וא' יושב אין בכך כלום, ור"ש בן שטח דא"ל לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, כדאמ' בפ' כה"ג [סנהדרין י"ט ע"א], אע"ג דכבוד מלך עדיף מכבוד ת"ח, י"ל מפני שהיה סובר כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמ' אפי' בשעת משא ומתן נמי (ב)בעלי דינים בעמידה, וכי היכי דאמרי' בשעת גמר דין לר' יהודה שניהם בעמידה ואפי' צ"מ בעמידה, דלא ליסתתמן טענתיה דאידך, כך צ"ל נמי בשעת משא ומתן לרבנן.
<h2>דף לא.</h2>
מנין לשנים שבאו לפניך לדין, א' לבוש סמרטוטי וא' לבוש איצטלא בת ק' מנה, שאו' לו [לבוש כמותו או] הלבישהו כמותך, שנא' מדבר שקר תרחק. כתב מז"ה בפסקיו י"ל דוקא כשהעשי' תובע את העני, אבל כשהעני תובע את העשיר אין מזלזלין אותו. ודוחק נר' בעיני לומר כן, דכיון דטעמא דמילתא משום [מ]דבר שקר תרחק הוא, ומשום אסור הוא, אע"פ שהעשיר הוא הנתבע, אין להן לישא פניו בעבור שהוא נתבע, אלא צריכי' הדייני' להזהר שלא ישאו פניו, לקיים מדבר שקר תרחק, וכמו שכופין אותו לדין, כך כופין אותו נמי שיעמדו בדין שוה בשוה, ולא יהא נוטה לב הדייני' אחריו.
<h2>דף לא:</h2>
השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד וכפרו וכו'. פי' השביע עליהם ה' פעמים, ועל כל פעם היו עונים אמן, או היו כופרים לו, ומ"ה קתני שאם באו אחר מכאן לב"ד וכפרו חייבין על כל א' וא', לפי שהיו כופרים לו על כל שבועה ושבועה, והיו יכולין לחזור ולהודות בין כל שבועה ושבועה, אבל כשהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד, אע"פ שהיו כופרים לו בכל שבועה ושבועה, אינן חייבי' אלא על כפירת שבועה ראשונה, אבל על שאר השבועות פטורים, שהרי אינן יכולים לחזור ולהודות אחר שכפרו בראשונה. ומז"ה מוליך שיטתו בפסקיו ששתקו בין שבועה לשבועה וכפרו לבסוף, וזהו דוחק גדול, דהא ודאי פשיטא שאינן חייבין אלא א', ואפי' אם השביעם חוץ לב"ד ושתקו בין שבועה לשבועה וכפרו לבסוף או שענו אמן, אינן חייבין אלא משום שבועה אחרונה, שהרי על שאר שבועות לא ענו כלום, ולא ענו אלא על שבועה אחרונה בלבד, ומאי דתנן השביע עליהם ה' פעמי' אינו אלא כשהיו עונין על כל שבועה ושבועה.
<h2>דף לב.</h2>
א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דבור ה"ד כדי שאילת תלמיד לרב. ה"ג כדי שאילת תלמיד לרב, והכי אמרי' נמי בפ"ק דמכות [ו' ע"א], ובפ' מי שאמ' הריני נזיר [נזיר כ"א ע"א] נמי אמרי' תנ"ה כמה תוך כדי דיבור כדי שאילת שלום, וכמה שאילת שלום כדי שאילת תלמיד לרב. ומז"ה הקשה בפסקיו בפ' מרובה [ב"ק ע"ג ע"ב] דהא הא מילתא היא פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דר"י אית ליה תוך כדי דבור כדבור דמי, ורבנן לית להו, כדאמרי' התם בפ' מרובה, ואתי ר"י דהתם כרבנן דהכא דפליגי על ר"י הגלילי, ואפי' ר"י סתם דאית ליה תוך כדכ"ד, דוקא בכדי שאילת רב לתלמיד, אבל בכדי תלמיד לרב לא, כדאמרי' הכא אפי' שאלת תלמיד לרב, כמאן. ונ"ל לתרץ, דהני רבנן דהכא דפליגי אר"י הגלילי וס"ל תוך כדי דבור כ"ד, עדיפא דידהו מר' יוסי סתם דהתם, ר"י סתם ס"ל דוקא כדי שאילת רב לתלמיד, אבל בכדי שאילת תלמיד לרב לא, ואלו רבנן דהכא ס"ל אפי' כדי שאילת תלמיד לרב, והכי אשכחן תנא דתניא נ"ה בפ' מי שאמ' הריני נזיר.
והא אמ' אביי הכל מודים בעדי סוטה. פי' מחלוקת בעדי סוטה, בעדי סתירה, כדמפ' לקמ', אע"פ שאינן באי' לחייבה ממון אלא להשקותה ולהשביעה, והם ה"נ עד א' אע"פ שאי' בא לממון אלא לשבועה פליגי ביה.
<h2>דף לב:</h2>
הכל מודים בעדי מיתה דפטור דאמרו לה לדידה וכו'. ק' לי, דהכא משמ' שאם אמר העד לאשה מת בעליך, אע"פ שאח"כ כופר בעדותו בב"ד, ואומר שאיני יודע בעדות זו, האשה נתרת עפ"י (עדותן) [עדותו] הא' שהעיד בפניה, ואע"פ שאין האשה יודעת במיתת בעלה אלא ע"פ זה העד והרי מכחישה בפני ב"ד ואמר שאני איני יודע בעדות זו, אפ"ה אשה נאמנת, ואין העד נאמן להכחישה, וכ"ש כשהאשה יודעת במיתת בעלה ואומרת מת בעלי, שלא יהא העד נאמן להכחישה ולומר שלא מת, וא"כ היכי תנן בפ' האשה שלום [יבמות קי"ז ע"ב], א' אומרת מת וא' אומרת לא מת, זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה, וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה, ומשמ' התם משום דהכחשת צרה לא הויא הכחשה, ואפי' למ"ד אין צרתה נאמנת, דוקא צרה משום דאין צרה מעידה לחברתה, אבל אשה דעלמא או עד דעלמא נאמן להכחישה, ולא תנשא, ואע"פ שאומרת שהיא יודעת במיתת בעלה בודאי, וכך פי' נמי מז"ה. ונ"ל דמאי דאמרי' הכא דאשה נתרת ע"פ אותו העד המכחיש עדותו בב"ד, י"ל כגון שהלכה האשה תחלה לב"ד ואמרה עד א' אמר לי שמת בעלי, והתירוה ב"ד ע"פ אותו עדות, ואח"כ תבעה היא עדות העד, או באותו ב"ד או בב"ד אחר, כדי לברר דבריה, והעד כפר עדותו בב"ד, ובזה ודאי כיון שהותרה בב"ד, לא תצא מהתירה הא', כדאמ' נמי במס' יבמות [שם] בעד א' או' מת ועד א' אומר לא מת, שאם הותרה בב"ד ע"פ עד המתירה, שוב אין עד אחר נאמן לאוסרה. והמורה פי' כאן כגון דאמר לה לדידה חוץ לב"ד מת בעליך, ולא אמ' עדותו בב"ד כשהשביעתו, לפי שהיא יכולה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי, ולא תהא צריכה לשום עד, דתנן האשה שאמרה מת בעלי וכו' דהיא עצמה נאמנת. ופתרון זה דחוק בעיני, דהא בהכחשת הצרה תנן הרי אלו לא ינשאו, למ"ד הכחשת הצרה הויא הכחשה, ולפי דב' המורה צריך לפ' הרי אלו לא ינשאו באותו ב"ד, אבל בב"ד אחר ינשאו, ודוחק הוא לומ' כן.
הכא במ"ע כגון שכפרו שניהם וכו'. פי' המורה וכי איצטריך מתני' לאו לאשמועי' חיובא דכופר איצטרי', אלא לאשמועי' שהשני פטור. ופתרון זה דחוק בעיני, חדא דבמתני' קתני הכופר חייב, ומשמ' דחיובא דכופר אתא לאשמועי', ועוד לפי פתרון המורה צריך לפ' דארישא קאי, כשכפרו שניהם כאחת, ופשטא דמתני' משמ' דאסיפא קאי, כשכפרו בזה אח"ז, שהשני פטור בין אם [כפר בין אם] הודה. וכך נ"ל לפרש דאסיפא קאי, וחיובא דכופר אתא לאשמועי', וה"ק במאי עסיקי' כגון [שכפרו] שניהם, בזה אח"ז, כדקתני בסיפא, וחזר א' מהם בתוך כדי דבור, ואפי' א', ואח"כ כפר הב', ואתא לאשמועינן דשני חייב בכפירתו אע"פ שכפר הא' כבר וכפירת השני אינה כלום, הואיל וחזר בו הא' בתוך כ"ד בטלה כפירתו, וכשכפר הב' אח"כ חייב בכפירתו, והאי דקאמ' וחזר א' מהן בתוך כ"ד סתם קאמ', בין ב' ובין א', דכיון דחזר א' מהן מכפירתו חייב חברו, ואפי' אם היה האחרון בכפירתו.
<h2>דף לד.</h2>
ש"מ קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עדי קנס פטור, דאי ס"ד חייב נהי דידיעה וכו'. פי' ידיעה בלא ראייה משכחת לה כדר' אחא, כדאמרי' אפי' תימא אית ליה דר' אחא, ומשכחת לה ידיעה בלא ראייה כגון ששמעו צעקת הנערה ממקו' שהיה מתייחד עמה, ונכנסו אח"כ ומצאו אותה מלוכלכת בדם בתולים.
ראייה בלא ידיעה מי משכחת לה, מי לא בעי מידע אי גויה בעל אי בת ישראל בעל. הקשה מז"ה במהדורא ב' והא גבי בשת ופגם נמי איכא למימר הכי, ותירץ כיון דאשכחן במקצת דיני ממונות ראיה בלא ידיעה, אין לחלק ביניהם, אבל בקנס לא משכחת לה ראייה בלא ידיעה. ונ"ל שאין צורך לכל זה הדוחק, דבשת ופגם נמי משכחת בה ראיה בלא ידיעה, כגון דא"ל האי אנסתה ופתית את בתי, והוא [אומר] לא אנסתי ולא פתיתי שום אשה מעולם, ועדים מעידים אותו שאנס ופתה את הבת, אבל אינם יודעים אם האשה בתו של זה אם לאו, דהויא לה ראייה בלא ידיעה, וגבי בשת ופגם ודאי דממונא הוא א"ל הוחזק כפרן, כדאמרי' נמי במנה מניתי לך, שהעדים יודעים שמנה לו מנה אבל אינם יודעי' אם היה שלו או לאו, כך הכא אין יודעים אם זו המפותה בתו של זה או לאו, וכיון דהוחזק כפרן, בשת ופגם ודאי דממונא חייב לשלם ע"פ כפרנותו, אבל קנס אינו משלם, לא ע"פ כפרנותו, ולא על הודאתו, דלא עדיף כפרנותו מהודאתו, עד שיעידו העדים עדות שלמה ממש שתהא בו ראייה וידיעה.
<h2>דף לד:</h2>
אדיליף ממעילה נילף מעדות. הקשה מז"ה במהדורא ב' דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו, ואיכא למימר מעילה ממעילה גמר, תחטא תחטא לא גמר, ולא תירץ בו כלום. ותמהתי מאד על דבריו, דהא בהדיא דריש ג"ש דתחטא תחטא, כדקתני בברייתא, ת"ל תחטא תחטא לג"ש, ויליף מינה מה להלן תביעת ממון, אף כאן תביעת ממון, והם הכי נמי נילף מינה מה להלן מזיד כשוגג, אף כאן נמי מזיד כשוגג, והיינו דמקשה אדיליף ממעילה לפטור המזיד, נילף מעדות וחייב.
<h2>דף לה.</h2>
תניא נמי הכי [ראה] סיעה של בני אדם עומדים, ועדיו ביניהם, ואמ' משביע אני עליכם אם אתם יודעי' לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבי', ת"ל והוא עד, ולא ייחד עדיו. נ"ל דהה"נ אם נשבע אדם שלא לדבר לפ' ופ', והיו עומדים בתוך סיעה של בני אדם, ומדבר לכל בני הסיעה, אינו עובר על שבועתו שהוא נשבע, אלא שלא ייחד הדבור להם, וכאן אינו מייחד ואינו כמדבר להם, וכן יכול לדבר להם ע"י כתיבה, דהא גבי עדים אמרי' מפיהם ולא מפי כתבם, ואע"ג דגבי גט יכול אדם לומר לעדים ע"י כתיבה כתבו ותנו גט לאשתי, כדאמרי' בפ' (הניזקין) [מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א)], התם ודאי אין אנו צריכין אלא גילוי דעתו, ואפי' בהרכנת ראשו סומכין על הגט, אם הוא מיושב בדעתו, כדאמרי' התם, אבל הנשבע שלא לדבר עם פ', בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולשון בני אדם כך הוא, לדבר לו בפיו, דומיא דהגדת העדים. וגבי שבועת העדות נמי אם שלח להם ע"י כתבו שיעידו לו, אינם חייבין, דלא עדיף כתבו משלוחו, ותנן, שלח להן ביד עבדו פטורים. והבא בהרשאה נמי, אע"פ שבא בכתבו של חבירו, אם לא שהרשה אותו על החוב והוא בעצמו נעשה תובע, לא היו מתחייבי' העדים מכח תביעת הא', אע"פ שבא זה בכתבו ובשליחותו, עד שישמעו מפי התובע ממש, כדאמרי' לעיל, והם ה"נ הנשבע שלא לדבר לפ' ופ', ומדבר להם ע"י כתב, או ע"י שליחות, אין זה כמדבר להם ממש, ובזה אם הם בתוך סיעה מדבר לבני הסיעה סתם ומותר, אבל אם אמר לכלכם אני אומר דבר זה, הויא ליה כמייחד ומדבר לכל א' וא', כדאמרי' נמי בשבועת העדות. ורבי' משה כתב נמי בסוף פ' ו' דה' נדרים [הי"ח], נדר שלא ידבר עם חברו, ה"ז מותר לכתוב לו, לדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו, וכזה הורו הגאונים. ועל כל זה נר' בעיני שצריך לעיין נמי על כונת הנשבע או הנודר, מה היתה כוונתו בשבועה זו, שמא היתה כוונתו שלא להודיע דבריו לאותו שנשבע עליו כלל, כגון אם השביעו חבירו שלא לדבר לפ' כלל, שהוא ירא פן יגלה לו סודותיו שהוא מעלי' ממנו, וכיוצא בזה, וא"כ היתה כונת הנשבע שלא להודיע לו דבריו כלל, ודמי למאי דתנן בנדרים פ' הנודר מן הירק [נ"ה ע"ב], קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות גיזי צמר וכו' עד ר' יהודה אומר הכל לפי (הנדר) [הנודר], טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי, מותר להתכסות, ואסור להפשיל לאחוריו, ובפ' קונם יין [נדרים ס"ג ע"ב] נמי תנן, היה מסרב בו חברו לוכל אצלו, ואמר קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו, ולשתות ממנו טיפת צונן, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה, דאלמא אחר כוונת הנודר אנו הולכים בכל מקום.
ונ"ל שסברתו הא' היא העקר, שפשט המשנה מוכיח שצריך הזכרת השם בנשבע כמו המקלל, וכן מאי דאמרי', ארור בו שבועה בו קללה, צריך הזכרת השם, בין אם הזכירו בלשון שבועה, ובין אם הזכירו בלשון קללה, כדפירישי', ומה שדקדק מז"ה ממאי דאמרי' בפ"ק דנדרים [י' ע"א], מ"ט תקינו רבנן כנויים, דלא לימא קרבן לה', ומשמ' דאין הזכרת השם בכנויי', וה"ה בכנוי שבועה, אמת ודאי דאין הזכרת השם בנדרים, כיון שנדר בדבר הנדור אמרה תורה לא יחל דברו, ורבי רחמנא ידות נדרים כנדרים, שאם אמר נודר אני שלא אעשה כך וכך, הוי בבל יחל, ואע"פ שלא הזכיר ש"ש כלל, והה"נ אם נשבע להבא (אומ') [ואמ'] אני נשבע שאעשה כך וכך, או שלא אעשה, לא גרע מנודר אני, דקאי בבל יחל אפי' בלא הזכרת השם, ואפי' אם אמר הרי הוא עלי נמי, כדאמרי' התם [שם ט' ע"א], (דאל) [אולי צ"ל דעלי] יד לקרבן, דכיון שקבל עליו דרך נדר, אמרה תורה לא יחל, ואפי' בלא הזכרת שם נמי, וכדכתב נמי מז"ה משם המורה, דלגבי אסור בל יחל אין צריך הזכרת השם, דלא גרע מידות נדרים, אבל גבי שבועת העדות צריך הזכרת השם, וכן כל שבועה שהיא לשעבר דלא שייך בה בל יחל.
ומה שדקדק מז"ה ממאי דאמרי' בפירקא דלעיל [כ' ע"א], ממאי דמבטא שבועה היא, ואי בהזכרת השם פשיטא ודאי דשבועה היא, וכן ממאי דאמרי' הכא כובל באורייתא מי כתיב, ואי בהזכרת השם פשיטא דכובל לשון שבועה היא, נ"ל שאין לדקדק מכל אלה כלום, שכל אלה בהזכרת השם הם, מיהו אפי' בהזכרת השם נמי אם לא יזכיר לשון שבועה אינה שבועה, כגון אם יאמר אדם לחברו אני מפייסך מצד הבורא, או אני או' לך מצד הבורא, שתעשה כך וכך, אין זו שבועה, וכשבא לישבע נמי הוא בעצמו אם יאמר אני נשבע לה', (חי) [ה"ז] שבועה גמורה, אבל אם אמר לה' אני אומר שאעשה כך וכך, או לא אעשה, אינו לשון שבועה, ודמי למאי דאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דע"ז [כ"ח ע"א] לאלהא דישראל לא מגלינא, ויותר נר' עדיין אותו לשון שבועה, ומ"ה אמרי' לעיל וממאי דמבטא לשון שבועה הוא, שאם אמר מבטא אני לה' כאלו אמר נשבע אני לשם, אבל אם אינו לשון שבועה ה"ל כאלו אמר אומר אני לה' שאעשה כך וכך, שאי' לשון שבועה, וכן נמי הכא כשאמר כובל אני אתכם בשם, ר"ל דלאו לשון לשבועה הוא הו"ל כאלו אמר גוזר אני עליכם מצד השם, או אומר אני לכם מצד השם, לפיכך הוצרך אביי לתרץ ה"ק אוסר אני אתכם בשבועה, כובל אני אתכם בשבועה, ומזכיר השם בכל א' מאלו הלשונות, כדפריש המורה, דכיון דאמר כובל אני אתכם בשבועה, לשון שבועה משמ', וכן מאי דאמרי' לקמ' [ל"ו ע"א] לאו לאו תרי זימני, הן הן תרי זימני, הכל בהזכרת השם הוא, דאי בלא הזכרת השם, אם יכפול דבריו כמה פעמי' אינו לשון שבועה, כגון אם היו מסרבין בו לאכול, והוא אומר לא אוכל, אפי' אם כפל דבריו כמה פעמים, יכול לחזור בו, אבל אם הזכיר השם, אע"פ שלא הזכירו בלשון שבועה, כגון שאמ' אל תפצירו בי כי השם יודע שאין דעתי לאכול, ואם כפל דבריו בהזכרת השם, כאלו הזכיר לשון שבועה דמי, וכן אם ענה על שבועת חברו וכפל דבריו, אע"פ שלא ענה אמן, כפל דבריו הוא כאלו ענה אמן, וכדאמרי' [שם] דאמן בו שבועה, והכי אמרי' נמי בלאו והן, ובעונה על שבועת חברו קאי, וכדפירישי' בפירקי' דלעיל [כ"ט ע"ב]. וי"ל נמי שאם כפל דבריו בלא הזכרת השם, אע"פ שאין שבועה בלא הזכרת השם, מ"מ קאי בבל יחל.
ועוד י"ל נמי דהאי דדייקי' אי הוי מבטא לשון שבועה וכובל לשון שבועה, כל זה מתיישב יפה בשבועה דלשעבר, כדתנן במתני' [ל"א ע"ב], או שאמרו אין אנו יודעי' לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן, ולשעבר ודאי אע"פ שהזכיר את השם, אם לא הזכיר לשון שבועה, לא אמר כלום, כגון אם אמ' נודר אני לשם שלא אכלתי, או שאכלתי, אינו כלום, עד שיזכיר לשון שבועה. ואם אמר מבטא אני לשם שאכלתי, הרי הוא כאלו אמר נשבע אני לשם, משום דמבטא לשון שבועה, שאם לא היה לשון שבועה הו"ל כאלו אמר נודר אני לשם שאכלתי, שאינו כלום, דנדר לאו לשון שבועה הוא, ואעפ"י שהוציאו בלשון שבועה, כדפרישי' בפירקי' דלעיל [כ' ע"א], וכשנדר להבא נמי אע"ג דאיכא בל יחל, אינו חייב קרבן משום שבועת בטוי, מ"ה איצטריך למימר דמבטא לשון שבועה. וכובל אני אתכם נמי יש לפרשו בשבועה דלשעבר, שאמרו לו אין אנו יודעי' לך עדות, והשביעם, וענו אמן, ואם לא הזכיר לשון שבועה, כגון שאמר מדיר אני אתכם בשם שאין אתם יודעים לי עדות, או שאמרו נודרים אנו בשם שאין (אנו) יודעים לך עדות, אינו כלום, ולפי' הוצרך לומ' כגון שאמר כובל אני אתכם בשבועה בשם שאין אתם יודעים לי עדות, וענו אמן, דבכה"ג ודאי הן חייבין, אבל אם לא אמר לשון שבועה, אינם חייבים. ובלאו לאו תרי זימני י"ל שאם אמר נודר אני לשם שלא אעשה כך וכך, ועבר על נדרו, קאי בבל יחל, ופטור מקרבן שבועה, דאין כאן שבועה, אע"פ שהזכיר את השם, אבל אם כפל דבריו הרי היא שבועה, וחייב קרבן שבועה.
<h2>דף לה:</h2>
כל שלמה האמור בשיר השירים קדש. כתב מז"ה במהדורא ב', לא עדיף האי ממי ששמו חנון ורחום, שהן נמחקין, וגם זה נמחק. ועיין מה שכתבתי בפ"ק דשבת [י' ע"ב] שכתבתי שם דאין זה דומה לחנון ורחום, אלא לא' מהכנויי', כדאמרי' התם דאיהו גופיה איקרי שלום, שנאמ' [שופטים ו'] ויקרא לו ה' שלום, ולא דמי להאל הנאמן, דהאל הנאמן הוא דומה לחנון ורחום, ומותר להזכיר נאמן בבית הכסא, אבל שלום אסור להזכירו בב"ה, כדאמרי' התם.
<h2>דף לו.</h2>
מהו דתימא כי מכני' מתניתא, אבל קראי לא מכנינן, קמ"ל. פי' וכל זה י"ל כשלומד עם חברו ומביא פסוק לדרוש בו, אבל כשקורין בבית הכנסת אין קורין המקראות אלא ככתבן, וכן כשמלמדים לתינוקות, מלמדים להם המקראות ככתבם, שלא ישתבשו, דשבשתא כיון דעל על.
<h2>דף לו:</h2>
ושני סוטה דאיסורא דאית ליה ממונא הוא. פי' ואע"ג דהתם בקדושי' [ס"א ע"ב] מקש' מקראי טובא דבעי בהו תנאי כפול, ואע"ג דאיסורא גרידתא היא, כגון אם תטיב אם לא תטיב [בראשית ד'], אם בחקתי תלכו [ויקרא כ"ו], אם בחקתי תמאסו [שם], אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם [ישעי' א'], י"ל דהתם סליק אדעתי' דר"מ לא שני ליה, אלא בכל מקום בעי ר"מ תנאי כפול, ומקש' להנהו קראי לחנניה בר פלוגתיה דר"מ, ומתרץ להו התם לכלהו קראי, אבל לר"מ לא מקש' התם אלא מסוטה, דכתי' בה הנקי, ומתרץ דהנקי כתיב, ומדאיצטרי' למכתב הנקי ש"מ בעי ר"מ תנאי כפול בסוטה, אבל כל הנך קראי מתרץ להו ר"מ כדמתרץ להו חנניא התם, דבאיסורא גרידתא לא בעי ר"מ תנאי כפול, כדאמרי' נמי בשתויי יין.
וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה. מהכא מוכח דאפי' כשכפר אדם בפקדונו של חברו נמי, אם היה אנוס, פטור, כדאמרי' נמי לעיל [כ"ו ע"א] האדם בשבועה, פרט לאנוס, וכדאמרי' נמי בעובדא דרב כהנא ורב אסי דא"ל רב ליבך אנסך. ומז"ה כתב שם במהדורא ב', וההיא אלמנה שנשבעה יהנה סם המות לא' מבניה, ונכשלה, אע"פ שסברה לישבע באמת, כדאמרי' בפ' השולח גט [ל"ה ע"א], משום דנהנת מממון אחרים, ואיבעיא לה למידק, אבל הכא שלא נהנה פטור לגמרי. וקשיא לדב' מז"ה מהכא, דה"נ אמרי' שאם כפר על ממון חברו בשוגג, שסבור לישבע באמת, אנוס הוא, ופטור הוא, בין נהנה ממנו בין לא נהנה ממנו, שהרי אינו מחלק כן, וכי היכי דאמרי' בשבועת ביטוי שהאנוס פטור, הם ה"נ אמרי' בשבועת הפקדון, ואע"פ שכפר על ממון חבירו ונהנה ממנו. מיהו י"ל דדוקא מקרבן הוא (ו)פטור, אבל פעמים שהוא נענש על שבועתו אע"פ שסבור לישבע באמת, כדאמרי' בפ' השולח גט במעשה דההיא אלמנה, ורב דא"ל לרב כהנא ורב אסי ליבך אנסך, משום דא"ל אנא שקרא אשתבעי, והשיב לו שלא תקרא זו שבועת שקר, ואין צריך עליה כפרה ופטור מקרבן. ועוד י"ל בההוא מעשה דההיא אלמנה, אע"פ שהיתה סבורה לישבע באמת ואנוסה הות, הואיל והוציאה דבריה בלשון קללה נכשלה בשבועתה, דאפי' באונס נמי אל יפתח אדם פיו לשטן, (שנתקיימה) [שנתקיימו] דבריה שאמרה יהנה סם המות לא' מבניה.
שבועה שאין (לי) [לך] בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה חייב על כל א' וא'. פי' הך סתמ' ע"כ דלא כר"ש, דלר"ש צריך שיאמר שבועה על כל א' וא', ולקמ' בגמ' [ל"ח ע"א] נמי מייתי ראיה מהך סיפא אלא (לא) לך ולא לך דרישא דפליג בה ר"ש, ואתו הנך סתמי דסיפא ודאי דלא כר"ש, וכיון דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, הלכה כסתם, וכר' יוחנן דמפ' מתני' דוקא שבועה שאין לכם בידי הוי כללא, אבל אידך פרטא הוי, בין אם אמ' לא לך לא לך בלא ווי"ן, ובין אם אמר ולא לך ולא לך עם ווי"ן, ובעיא דלקמ' [ל"ח ע"א] נמי דבעא רבא מרב נחמן היו ה' תובעים אותו ואמ' תן לנו פקדון וכו' כרבנן אתיא, דלא כר"ש, ובפרקי' דלעיל [ל"ג ע"א] נמי תנן סתמא כרבנן, דתנן התם שאין אנו יודעי' לך שיש לך ביד פ' פקדון ותשומ' יד גזל ואבדה חייבי' על כל א' וא', והכי תנן התם נמי גבי חיטין ושעורין וכוסמין, ואתו הנהו סתמי כרבנן, ודלא כר"ש, כהנך סתמי נמי דהכא, וכן לעיל בפ' שבועות שתים בתרא תנן סתמ' דלא כר"ש, למימרא דיחידאה נינהו, ולית הלכתא כוותיה, דסתמ' דרבים עדיף, ועוד דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, והבא לפסוק כאותן הסתמות וכאילו הסתמות קשיא דידיה אדידיה, דהוו להו תרי דסתרן אהדדי, כדפירישי' נמי לעיל בפ' שבועות שתים, וכבר ביארתי כל זה בפ' האיש מקדש.
<h2>דף לז.</h2>
מאי אינו לוקה דלא מפטר במלקות. פי' וה"ק לא אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה להפטר במלקות בלבד על ענשו, אלא חייב מלקו' וקרבן, תאמר בנזיר טמא שהוא נפטר על ענשו במלקות בלבד, שהקרבן שכתוב על השוגג, אינו מביא אותו על ענשו, אלא לחול עליו נזירות בטהרה, כדאזי' ומפרש, הילכך קל הוא משבועת הפקדון, כדדריש בספרי שרוצה ללמוד קרבן בנזיר טמא (בנזיר) [במזיד] משבועת הפקדון, לפי שהקרבן שלו אינו בא על ענשו, שאינו חייב על ענשו אלא מלקות בלבד, והקרבן שמביא לחול עליו נזירות בטהרה לעולם לא חייבה תורה עליו אלא בשוגג ולא במזיד, ולא תוכל ללמוד דבר זה בק"ו משבועת הפקדון, ומז"ה נתקשה בזה במהדורא ב', ולפי מה שכתבתי אין כאן שום קושיא.
<h2>דף לט:</h2>
מה כלים שנים אף כסף שנים. פי' והם שתי מעות של כסף, שהן שליש דינר, שהיא המטבע הפחותה הכתובה בתורה, שנא' [יחזקאל מ"ה] והשקל עשרים גרה, והגרות הם מעות, שהיו עשרים בסלע, וכשהוסיפו שתות הוו כ"ד, ו' מעה כסף דינר, ואין לך בתורה מטבע פחותה מגרה.
<h2>דף מ.</h2>
א"ר אלעזר בטוענו בדינר מטבעות וקמ"ל דפרוט' בכלל מטבע. כל השטה מוכחת שאם טענו מטבע של זהב והודה לו מטבע של כסף, לאו ממין הטענה הוא, כדפי' מז"ה, ולא כפי' המורה. חדא, דאי ממין הטענה הוא כפתרון המורה, אמאי מוקי רב מתני' בשוה, ואיצטריך שמואל למימר דוקא קתני, אדרבה ה"ל לרב למימר דוקא קתני, דשתי כסף ודאי מטבע משמע, וכן פירושה שכל מקום שכתוב כסף במנין מטבע משמע, כגון עשרים כסף, חמשים כסף, מאה כסף, וכן מאי דתנן החגיגה ב' כסף, וה"נ מטבע משמע, וה"ל רב למימ' דוקא קתני, ושמואל הל"ל משקל קתני, ומדאיצטריך ליה לרב למימ' שוה קתני, ש"מ דאי דוקא קתני שזה טוענו מטבע של כסף וזה מודה במטבע של נחשת לאו ממין הטענה הוא. ותו, סיפא דתני דינר של זהב יש לי בידך והלה או' אין לך בידי אלא דינר של כסף, ודאי משמע דמטבע הוא, ואמאי קאמ' אי אמרת בשלמא שוה קתני, אדרבה הול"ל אא"ב מטבע קתני, (דמשמעו) [כמשמעו], מ"ה חייב, אלא א"א משקל קתני אמאי חייב. ותו, מאי מתרץ ר' אלעזר אליבא דשמואל בטוענו בדינר מטבעות, אדרבה כ"ש דקשיא ליה, דמ[ד]סיפא במטבעות רישא במטבעות, וקת' שתי כסף לי בידך אי' לך בידי אלא פרוטה פטור, ואע"ג דהוי ממין הטענה, דבמטבע מיירי, דכל מין מטבע א' הוא. ותו, היכי קא"ר אלעזר מדסיפא כשמואל מתרץ לה, רישא נמי כשמואל ס"ל, אדרבה סיפא כרב מתרץ לה, דמוקי לה במטבע, ולא במשקל, והם ה"נ רישא במטבע מיירי, ודלא כשמואל, אלא ודאי כל סוגיא דשמעתתא אזלא שאם זה טענו מטבע של זהב וזה מודה לו במטבע של כסף לאו ממין הטענה הוא, כדפריש מז"ה, ומ"ה אוקי שמואל רישא דוקא קתני, שזה טוענו שתי מעות של כסף וזה מודה לו בפרוטה, שהוא מטבע של נחשת, ורב איצטריך ליה למימ' דשוה קתני, ואתא לדיוקי מסיפא, דע"כ סיפא דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף ליכא למימ' דוק' קתני, ואיצטריך ר' אלעזר לתרוצי אליבא דשמואל דלעולם לאו שוה קת', אלא במטבע מיירי, מיהו לאו דוקא דינר זהב מטבע, אלא דינר זהב של מטבעות, והוא הודה לו בדינר כסף של מטבעו', שהוא הכל ממין הטענה, ודייק תלמודא מדסיפא כשמואל מתרץ לה, דלאו בשוה מיירי, רישא נמי כשמואל מתרץ לה, דלאו בשוה מיירי, אלא במטבע מיירי ודוקא קתני.
ורב שהכל דין מטבע א' הוא. מז"ה משבש גיר' זו במהדורא ג', דהא לרב נמי שפיר מתוקמא בדינר מטבעות, ומאי קשיא ליה שהכל מין מטבע א' הוא. ונ"ל דאין צורך לשבש גיר' הספרים, דהאי דקאמ' ורב שהכל דין מטבע א' הוא לפום מאי דמפ' מעיקרא קאמ', דמוקי לה בשוה, ומקשה מינה לשמואל, ואיצטריך לתרוצי לפירושי' סיפא דקתני שהכל מין מטבע א'. ותו דדייקי' נמי לקמ' מדינר זהב זהוב, הא סתמא שוה, וא"כ הא בשוה מוקי לה רב, ומקש' מינה לשמואל, וא"כ על כורחיה צריך לתרוצי סיפא שהכל דין מטבע א' הוא.
ותניא כל ששנים מחייבי' אותו ממון א' מחייבו שבועה. כתב מז"ה בפסקיו ואפי' קרקעות עבדים ושטרות שאין נשבעי' עליהם, דוקא בהודאה במקצת ושבועת השומרים, אבל שבועת עד א' כיון שהשנים מחייבי' אותו (ממון) לשלם עד א' מחייבו שבועה, ומסתייע ממאי דאמרי' לקמ' תרי קראי כתיבי, חד למפטרינהו מהודאה במקצת, וחד למפטרינהו משבועת השומרים, אבל משבועת עד א' לא מתנא תנינן לה ולא מקרא מייתינן עלה, ומאי דאמרי' בפ' הכותב [פ"ז ע"ב] על עד מעידה שהיא פרועה, דסבר רמי בר חמא למימ' דהיא שבועה דאורייתא, ואהדר ליה רבא דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות, ההיא מפרש לה מז"ה דלאו דוקא קאמ', אלא איידי דמקשה ברישא גבי פוגמת האי קושיא, מקשה לה נמי גבי עד א'. ודב' מז"ה דחוקים בעיני מאד, שהוא דוחה הראיה העיקרית בקש, דהא בהדיא אמ' רבא גבי עד א' שאי' (מעידי') [נשבעי'] על כפירת שעבוד קרקעות, והיאך אומ' רבא דבר שאינו, נהי דאמרי' בכמה דוכתי דלאו דוקא קאמר מילתא דאתי בדיוקא, אבל מילתא דאמר בהדיא דאין נשבעין, היכי מצית למימ' דנשבעין, אלא ודאי כך האמת כמו שאומר רבא, דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפי' ע"פ עד א', כמ"ש נמי מז"ה משם רבי' האיי ומשם רבי' משה ז"ל. והראיה שהביא מז"ה ממאי דאמרי' לקמ', תרי קראי כתיבי, חד להודאה במקצת, וחד למפטרינהו משבועת השומרים, ולא אמר משבועת עד א', נ"ל דהתם ודאי א"ל דלאו דוקא קאמ', דכי אמ' משבועת הודאה במקצת הה"נ לעד אחד, וחדא מינייהו נקט, שהשבועה היא באה על ידי הודאה במקצת או ע"י עד א'.
<h2>דף מ:</h2>
אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח אישתמוטי וכו'. לפי זה נראה דלא אמר רב נחמן (משביעו) [משביעין אותו] שבועת היסת (אבל) [אלא] היכא דאיכא למימר אשתמוטי קא משתמיט, אבל היכא דליכא למימר, כגון שזה טוענו ואומר לו זהו הפקדון שהפקדת(נ)י בידך, ואותו אומר לו לא הפקדתני בידי כלום, וזה שלי הוא, אי נמי שהם טוענים על חפץ אחד, שזה אומר פקדון הוא בידך, והלה אומר אתה מכרתו לי, דליכא למימר אישתמוטי קא משתמיט, אלא אדרבה א"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח, ומדהעיז קושטא קאמר, ואין בו שבועת היסת, ובפ' שנים אוחזים [ב"מ ב' ע"א] נמי תנן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ומקשה התם [שם ה' ע"ב] (וליכא) [ולימא] מגו (דחשדינן) [דחשיד] אממונא חשיד אשבועתא, ומתרץ לא אמרי', דאלת"ה במודה במקצת הטענה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ודחי, התם אישתמוטי קא משתמיט, ומייתי ראיה משבועת הסת דרב נחמן דלא אמרינן מגו דחשיד, ומשמע התם דאפילו היכא דליכא למימר אישתמוטי קא משתמיט משתבע היסת, דהא במודה במקצת דחי אישתמוטי קא מישתמיט ובשבועת הסת לא דחי הכי אלא פשיט(א) מינה דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וי"ל דבודאי בכל מקום משביעין שבועת הסת, ואפילו היכא דליכא למימר אישתמוטי קא משתמיט, וכך היא שטת הפסקנים בכל מקום, דאפילו על קרקעות נשבעין הסת, וכן כשטועני' על הכלים, זה אומ' לקוחים הם בידי וזה אומר שאולים הם בידך, יש שם שבועת היסת, ואף על גב דליכא למימר אישתמוטי קא משתמיט, ומאי דאמרי' הכא אישתמוטי קא משתמיט, טענה בעלמא קאמר, דברוב הכפירות איכא למימר הכי, וכל מאי דמצי למיתב טעמא יהיבנן, מיהו אפילו היכא דליכא [למימר] הכי איכא שבועת הסת, כדאמרי' בפ' שנים אוחזין.
<h2>דף מא.</h2>
מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. פי' ואע"ג דשבועה דאורייתא היא בנקיטת חפץ, ושבועת היסת דרבנן היא בלא נקיטת חפץ, כמו שפירשו כל הגאונים, מ"מ בא לחלק בדיניהם, ועוד שהרבה שבועות הן מדרבנן שהן בתפיסת חפץ, כגון שבועות דנשבעין ונוטלין, ושבועת השותפין והאריסין, שכל השבועות השנויין במשנה ובברייתא שנתקנו בימי התנאים הן בנקיטת חפץ, כעין של תורה, מיהו אין עליהן חומר שבועה דאורייתא, דשבועה דאורייתא במקום תשלומין עומדת, ואם אין יכול לישבע, או שאינו רוצה, משלם, כדאמרינן דבשבועה דאורייתא נחתינן לנכסי', אבל שבועות דרבנן אינן במקום תשלומין, אלא להפיס דעת חברו, וכעין דרכי שלום בעלמא הן, ודמו למציאת חש"ו, ומשום דרכי שלום לא נחתינן לנכסיה, וכן כתב רבי' משה בפ"א דה' טוען ונטען [ה"ד], שאין יורדין לנכסיו אלא למי שהוא מחוייב שבועה מן התורה, אבל המחוייב שבועה מדרבנן (מהנפטרין ונשבעין) [מהנשבעין ונפטרין], אם לא רצה לישבע אין יורדין לנכסיו. ונראה לי דאפילו הנשבעין ונוטלין נמי, אם קדמו ותפסו, ולא רצו לישבע, אין יורדין לנכסיהן, דשבועתן אינן אלא להפיס, וכעין דרכי שלום בעלמא היא, ובשלהי פרקין דלקמן [מ"ח ע"ב] אמרינן דשבועת השכיר שנשבע ונוטל קילא טפי משבועת השותפין והאפוטרופוסין, דשבועת השותפין מגלגלין על ידה שבועה אחרת, אבל שבועת השכיר אין מגלגלין על ידה שבועה אחרת, שאינה מהדין, כדפריש התם המורה.
ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי בדרבנן לא מחתי' לנכסיה, מאי עבדינן ליה, משמתינן ליה. פי' [עד] דמטי זמן נגדיה כדמפ' ואזיל. ונ"ל דהוא הדין נמי במציאת ח"ש וקטן דאמר[י] רבנן שיש בהן גזל מפני דרכי שלום, ואי לא ציית משמתי' ליה עד זמן נגדיה, ומנגדינן ליה, כי הכא, דהא מההיא ילפינן דסברי רבנן דבדרבנן לא מחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד זמן נגדיה, והם הכי נמי התם.
התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן וכו' ואי אמר לישתבע לי(ה) וכו'. פי' וקל מכופר בכל, דכופר בכל משביעין אותו הסת, ואע"ג דלא טעין טענינן ליה, שאין ב"ד פוטרים אותו בלא שבועה, כי היכי דעבדינן ליה למודה במקצת בשבועה דאורייתא, אבל הכא אין בית דין מחייבין שבועה לבעל השטר אי לא טעין איהו, משום דהכא כיון שהשטר בידו שלם, דומה כאלו יש לו עדים [ל]טענתו, דאמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, הילכך אם אינו טוענו בעל דינו שבועה, אין ב"ד מחייבין שבועה, ותדע דהא לצורבא מרבנן אמרינן הכא דלא משביעינן ליה, דלא חשדינן ליה בבל תשכן באהליך עולה, אבל כופר בכל ודאי משביעי' ליה, דדילמא אישתמוטי קא משתמיט. מיהו בזה הוא חמור זה מכופר בכל, דכופר בכל אינו נשבע אלא שבועת הסת בלא תפיסת חפץ, אבל זה נשבע בתפיסת חפץ, כגון שבועה של תורה, דהא מדמה ליה לפוגם שטרו.
מנה לי בידך א"ל הן וכו'. מז"ה מפרש בפסקיו, כגון דאמר להם אתם עדי, אבל אם לא אמר להם אתם עדי, יכול לומר משטה אני בך, ואע"פ שלא אמר משטה אני בך, אלא אמר לא היו דברים מעולם, שלא הודיתי לך, והביא עדים שהודה לו, לא הוחזק בזה כפרן, כדאמרינן בפ' (ב') דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ט ע"א], דלכל מילי דכדי לא דכירי אינשי. ורבי' משה מחלק בפ"ז דה' טוען ונטען [ה"א] בין היכא דאמ' דבריו בלשון שיחה, ובין היכא דאמר דבריו בדרך הודייה, שאם אמר דרך שיחה, יכול לומר משטה אני בך, או לא היו דברים מעולם, אבל בדרך הודייה אין יכול לומר, אבל יכול לטעון שלא להשביע עצמי נתכוונתי. ומז"ה מחלק בין היכא שהודה לו בפניו, ובין היכא שהודה לו שלא בפניו, שאם הודה בפניו, יכול לומר משטה אני בך, ושלא בפניו אין יכול לומר, אבל יכול לטעון שלא להשביע עצמי נתכוונתי. ונ"ל שאין לחלק בדבר כלל, שאעפ"י שאמ' דבריו דרך הודייה, ואפי' הודה שלא בפניו, אם לא אמר אתם עדי, יכול לומר משטה אני בך, או להד"ם, והכי אמרי' בכתובות רי' פ' הנושא [ק"א ע"ב], איתמר האומ' לחברו חייב אני לך מנה, ר' יוחנן אמ' חייב, ר"ל אמ' פטור, ה"ד, אי דאמר אתם עדי, מ"ט דר"ל, ואי דלא אמ' אתם עדי, מ"ט דר' יוחנן, ומשמ' שאין חלוק בדבר, אלא כל היכא דלא אמר אתם עדי אינו מתחייב בהודאתו כלל, אלא א"ל מנה אני חייב לך בשטר, שהודה לו ע"י כתיבה, כדפרי' התם, אבל אם הודה לו בפה, אע"פ שאמ' דבריו דרך הודייה, פטור, ויכול לומר משטה אני בך, או להד"מ, והראיה שהביא מז"ה מההיא דפ' דיני ממונו' [סנהדרין כ"ט ע"ב], דאמרי' התם, ההוא דהוו קרו ליה קב רשו, ואמ' מאן מסיק ביה אלא פלניא ופלניא, אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן, ואמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, נ"ל דההיא אינה שום ראיה, והיינו משטה אני בך, והיינו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, וכך מתפרש משטה אני בך, כלומ' שאינה הודאה אלא בדרך השטאה אמר דבריו, או בדרך שחוק או שלא להשביע את עצמו, והכל לשון א' הוא, ואין צורך להדחק לשום דבר, וטעמא בעלמא אמ' רב נחמן, לומר שלא אמר דבריו דרך הודייה כיון דלא אמר אתם עדי, וכל היכא דלא הויא הודאה מקרי לשון השטאה, או שלא להשביע עצמו או לשום דבר אחר, ותדע דהתם משמ' דאותה הטענה לא בעל דין אמרה, אלא רב נחמן, אבל הוא שמא היה טוען להד"מ, ואע"פ שהיו עדים שהודה בפניהם, היה אומר רב נחמן שאין זו הודאה, [ו]כל טענה שהוא טוען יכול להפטר בה, וכך משמע נמי במאי דאמרי' התם [סנהדרין שם] ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי, ואמר(י) פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי, ואתו תבעינהו ליורשים, ואמרי' התם כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כך עשוי שלא להשביע בניו, ואותה טענה לא היה טוען הוא, שהרי מת כבר, אלא ב"ד טועני' אותה לומ' דלא מקריא הודאה.
כי אמריתה קמיה דשמואל אמר יכול (היה) לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למד"ה. פי' בלישנא בתרא צריך לפ' דדוקא קאמר שמואל, דא"כ הוא דלאו דוקא קאמר מה הועיל לו תנאו שהתנה אל תפרעני אלא בעדים, ואם פרעו שלא בעדים איהו דפשע אנפשיה, וכאלו מודה שחייב לו דמי, שאו' לו המלוה כיון שהתניתי לך למה עברת על תנאך, מיהו אם פרעו בעדים יכול לומר הרי קיימתי התנאי, שפרעתיך בעדים, אבל לא יכולתי לשמור העדים שלא ילכו להם, או שלא ימותו, ובהא פליגי רב אסי ושמואל, דרב אסי סבר צריך לפורעו בעדים, ואם לא יביא עדים שפרעו אינו נאמן, ושמואל היה אומר אמת שצריך לפורעו בעדים שקבל לפי התנאי, אבל אין לו לשמור עדיו, ואם פרעו בפני עדים והלכו להן, נאמן לומר שפרעתיך, ומ(מ)אי דאותבי' ממתני' לשמואל, משום דסתם קתני, א"ל נתתי לך חייב, בכל טצדקי, שאי' יכול להפטר בשום טענה, ואע"פ שאומר לו פרעתיך בפני עדים והלכו להן, ורב פפא שפסק הלכה שאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמ' לו פרעתיך בפני' פ' ופ' והלכו להן למ"ה נאמן, כשמואל פסקי', דהלכה כשמואל בדיני, וכך אמרו רוב הגאונים דנאמן גרסי' בדב' רב פפא, גם ר"מ בפ' ט"ו דה' מלוה ולוה [ה"ב] [כתב] שמצא (בגיר') [בגמר'] ישנות שכתו' בהן נאמן בדב' רב פפא. אבל מז"ה כתב דכיון דפסיק רב פפא וצריך לפורעו בעדים, אין נאמ' לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו, שא"כ מה הועיל לו תנאו, ושמואל דאמ' [יכול לומר לו] פרעתיך בפני פ' ופ' משום דלא ס"ל צריך לפורעו בעדים, ולפי סברא זו אמר דאינו נאמן גרסי' בדב' רב פפא, ודוחק נר' בעיני כל זה, ומז"ה בעצמו כתב בתחלה דשמואל בלישנא בתרא דוקא קאמר פרעתיך בפני פ' ופ', אבל אם פרעו שלא בעדים אינו נאמן, וכך הדעת מכרעת, שאל"כ מה הועיל לו תנאו אליבא דשמואל, והלא בכל מקום אנו אומרים הכל לפי התנאי, וכאן לא הועיל התנאי כלום, אלא ודאי גם לשמואל צריך לקיים תנאו, ואם עבר ופרעו בינו לבינו איהו דפשע אנפשיה, מיהו היכא דקיים תנאו ופרעו בעדים, ס"ל לשמואל דנאמן לומר פרעתיך בפני עדים כפי התנאי והלכו להם למד"ה, שלא הייתי יכול לשומרן, ומסתברא מילתיה דשמואל, דכיון דקיים תנאו לא היה יכול לשמור עדיו, וכך פסק נמי רב פפא.
<h2>דף מא:</h2>
ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרען באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי סהדי. נ"ל דהני סהדי אין באין לפנינו להעיד, אלא הוא טוען כך, פרעתיך בפני עדים והלכו להן, והיה סובר אביי כיון שהתנה לו לפורעו בעדים ופרעו בעדים, הרי קיים תנאו, ונאמן לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו, ורבא סבר דכיון דלא אמר ליה בפני עדים סתם, אלא בפני ראובן ושמעון, לכך הזכיר לו אלו שלא (יאכל) [יוכל] לומר פרעתיך בפני פ' ופ' שהלכו, אבל ודאי אם אותם עדים אחרים מעידים בפנינו שפרעו בפניהם נאמן, מה לי אלו מ"ל ראובן ושמעון, שאע"פ שהתנה לו בפני ראובן ושמעון, לא התנה לו כן לפסול שאר העדים, אלא כדי שלא (יאכל) [יוכל] לדחותו לומר פרעתיך בפני פ' ופ' שהלכו, וכך היא נמי שיטת ר"מ בפ' ט"ו דה' מלוה [ה"ב]. וכן נראה לשון הגמ', מדקאמ' להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה, ולא אמר דלא הימנינהו אלא לראובן ושמעון, אלא שלא (יאכל) [יוכל] לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו. ואין זה דומה למאי דאמרינן לקמן כי פרעת(ן) לי פרען באפי בי תרי דתנו הלכתא, דהתם כיון שפי' דתנו הלכתא, ודאי פסל שאר העדים, שאי' רוצה אלא עדים ת"ח, אבל הכא דאמ' ראובן ושמעו', מ"ש ראובן ושמעון דנקט, אטו אין עדים אחרים בעולם כראובן ושמעון, אלא ודאי לא נתכוון לפסול שאר העדים, אלא כדי שלא ידחה אותו שפרעו בעדים שהלכו או מתו, ולכך סימן לו אותם העדים המצויין לו, מיהו אם באו עדים אחרי' והעידו בפנינו שפרעו, בודאי מקבלי' עדותם. אבל ר"מ מוליך שיטתו דאפילו כשאמר באפי בי תרי דתנו הלכתא, יכול לפורעו בפני עדים אחרים נמי, ובלבד שיבואו ויעידו בפנינו, ואין נ"ל זה, דכיון דאמר באפי בי תרי דתנו הלכתא, פסל שאר העדים (ש)עליו, כדפירישי', ודמי למאי דאמרי' לקמ' מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא מפרענא, שפסל שאר עדות עליו, אף זה פסל כל עדו' ע"ה עליו, אבל כשסימן ראובן ושמעון, לא היה דעתו לפסול שאר העדים, אלא כי היכי דלא לדחייה כדפירישית.
<h2>דף מב.</h2>
ולרב פפא מ"ש מההוא דא"ל הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך וכו' ואמ' רב פפא איתרע ש(י)טרא. ר"מ מוליך שיטתו בפ' י"ד דה' מלוה ולוה [ה"ט] דהאי דקאמ' רב פפא איתרע שטרא, אע"פ שאין עליו עדים אלא הוא הודה מעצמו שדמי השור הוא החוב הזה ומדמיו פרע בעל השטר, ואפ"ה אי' נאמן לומ' סיטראי נינהו, ומז"ה כתב עליו במהדורא ב' שאם פרעו בלא עדים נאמן לומר סיטראי נינהו ע"י מגו, ולא אמר רב פפא איתרע שטרא אלא כשהיו עדים בדבר. ונ"ל שיש לחלק בדבר, דודאי אם הוא טוען שזה הפרעון שנתת(י) לי בעבור חוב אחר נתתו לי, ואע"פ שדמי השור היו, אתה נתרצית לי בעבור חוב אחר, והשטר נשאר קיים במקומו, בזה ודאי נאמ' ע"י מגו, הואיל ואין עדים בדבר, במגו דאי בעי אמר לא פרעתני כלום יכול לומר פרעתני בעבור חוב אחר, והשטר נשאר קיים, אבל אם טוען אמת שפרעתני דמי השור בעבור חוב השטר, אבל חוב אחר היית חייב לי, ואני תפסתי אותם בעבור חוב אחר, בזה אינו נאמן ע"י מגו, ואע"פ שפרעו בלא עדים, דהכי אמרי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב], ההוא ערבא דא"ל ללוה הב לי ק' זוזי דפרעתינהו למלוה עלוך והאי שטרא, א"ל ולאו פרעתיך, א"ל ולאו הדרת שקליתנהו מנאי, שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי כה"ג מאי, שלח ליה מאי תיבעי לך, את הוא דאמרת הלכתא כוותיה דרבא בארעא, והלכתא כוותיה דרב ששת בזוזי היכא דקיימי ליקמו, וה"מ דא"ל הדרת אוזפיתנהו מנאי, [אבל] א"ל אהדריתנהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי, אכתי איתיה לשעבודא דשטרא, ומשמע התם בהדיא דהיכא דמודה בפרעון שטר כבר נמחל שעבודו של שטר, ושוב אינו נאמן לקיים שטרו בשום טענה אחרת, ואפי' ע"י מגו, אבל אם אינו מודה בפרעון השטר, כגון דקאמ' אהדריתנהו נהלך מחמת דהוו שיפי וסומקי, נאמן ע"י מגו, וכך יש לחלק נמי בזה, שאם הודה בפרעון השטר אינו נאמן לומ' אתה חייב לי ממקו' אחר, ואפי' ע"י מגו, אבל אם לא הודה בפרעון השטר, שאו' שאותו פרעון שנתת לי [לא] בעבור השטר נתת לי, נאמ' ע"י מגו. ולשון הספרים משמע כאן דהוא עצמו מודה בפרעון השטר, ואין כאן עדים, שהרי כתוב בספרים, הכי השתא, התם כיון דקא מודה ליה דאתורי יהב ליה ודמי תורא שקל, איתרע שטרא, דמשמע שהוא מודה מעצמו, ואין כאן עדים, דהאי דקאמ' דמי תורא שקל אהודאתו קאי, ואפ"ה כיון שהוא מודה לו שקבלו בפרעון השטר, שוב אינו נאמן בשום טענה אחרת, אע"ג דאיכא למימר מגו.
<h2>דף מב:</h2>
התם דלא אמר בריא לי הכא דקאמ' בריא לי. פי' מז"ה בפסקיו דלא טעין ליה טענת בריא אלא א"ל כך א"ל אבא שיש לו בידך מנה. וגם רבי' משה מוליך שטתו בפ"ד דה' טוען ונטען [ה"ה] שאם טען כך אמ' לי אבא שיש לו בידך מנה, או צוה אבא שיש לו בידך, לא תקרא זו טענת בריא, ופטור הנתבע, אע"פ שמודה במקצת, אבל אם טוען היורש ואמר אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והודה במקצת, חייב, שהרי טוענו טענת בריא. ויש לי תימא בזה, שהרי העמדנו דברי ראב"י שאמ' מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, בטוענו טענת בריא, ואי איתא שהוא טוען כך א"ל אבא או כך צוה לי אבא שלא תקרא טענת בריא, א"כ היאך יכול לטעון טענת בריא כשזה או' לו האכלתיו פרס, ומנין יודע זה שהאכילו או לא האכילו אם לא על פיו, נהי שהוא יודע שהלוהו לו אביו, או שהפקיד לו, כגון שראה הדבר בעיניו, אבל במה שאמר האכלתיו פרס היאך יכול לדעת אם האכילו או לא האכילו, וכי שומר אביו הוא בכל עת, וי"ל כיון שהוא ברור שהלוהו, אע"פ שאי' יודע אם פרעו אם לאו, טענת בריא היא וי"ל בבנו נמי אינו מעיז, הואיל ויודע שהלוהו, ואם הוא טוען מפי שני עדים נמי טענת בריא היא, ואע"פ שהעדים אינן כאן שיעידו, אלא הלכו להן או מתו, וכן אם הוא טוען מפי חזקה, כגון שהיו מוחזקים בכך השכנים והשכנות, ואע"פ שהיו השכנים והשכנות קרובים ולא היו ראוים להעיד, שהחזקה דבר ברור הוא, כדאמרי' [כתובות ע"ב ע"א] הוחזקה נדה בעלה לוקה עליה משום נדה.
והנכון בעיני שאע"פ שאי' טוען מפי עדים [ו]מפי חזקה, אלא שאמר אני ברור ע"פ (ב)אדם שהוא נאמן בעיניי, טענת בריא היא זו, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דקים ליה בגויה מילתא היא, ורבא נמי האמי' בת רב חסדא שהיא אשתו כשנים, והפך השבועה על פיה, ובקדושי' פ' האומר [ס"ו ע"א] גבי אשתו זינתה בעד א' אמרי' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, דאלמא כל מקום שדעתו סומכת על האדם, דבר ברור הוא אצלו, וטענת בריא תקרא בכה"ג, ואשה הנשאת בעד א' סמכו עליה חכמים משום דאיתתא דייקא ומנסבא [יבמות כ"ה ע"א], ואין צורך שתתברר בב' עדים, אלא שתתברר ממי שהוא נאמן בעיניה ולא יהא לבה נוקפה בדבר, גם בפ' האשה [יבמות פ"ח ע"ב] אמרי' גבי שנים או' מת וב' או' לא מת, היא גופא באשם תלוי קיימא, ומהדר באומרת בריא לי, ומפ' התם המורה ברי לי ע"י סמנים, ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו, ובפ"ב דכתובות נמי כת' המורה על זה הענין, באומרת בריא לי, שאין לבי נוקפי, שברור לי שאם היה קיים היה בא, וא"כ כל מקום שיאמר אדם אני ברור בדבר זה ע"י אדם הנאמן בעיני, או ע"י דברים הנכרי', ואין לבו נוקפו, טענת בריא היא. ועיין מה שכתבתי בפ"ק דקדושי' בהלכה זוקקין את הנכסים, שפי' שם שאם היה עד א' מעיד בדבר, טענת בריא היא, דאין לך טענת בריא גדולה מעדות העד, ואע"פ שהתובע אי' יודע כלום.
<h2>דף מג:</h2>
מתני' בדפריש, כי קאמ' שמואל בדלא פריש. כך גיר' רוב הספרים, וכן עיקר, דשמואל ודאי על הסתם דבר, ומאי דאמרי' נמי לימא כתנאי, על הסתם חלקו אותם תנאים, וכך מפ' נמי רוב הפרשני'. ומז"ה דוחה דב' שמואל משום דאוקי מתני' בשנויי דחיקי, ולקמ' נמי אמרי' לא דכ"ע לית להו דשמואל, למימ' דלית הלכתא כוותיה, ומשם התוס' כתב מז"ה דהלכה כשמואל. ויש לי תימה בזה, היאך נוכל לעקור דב' שמואל, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, אדרבה רב נחמן ונהרדעי באו להוסיף נמי על דבריו, וכיון דאמוראי אית להו האי סברא, אע"ג דאשכחן תנאי דלא ס"ל הכי, אנן אאמוראי סמכי' בכל דוכתא, אך היכא דאיתוקם מלתייהו בתיובתא, שנדחו דבריהם בהדיא, לפי שנעלמו מהם דברי התנאים, אבל כאן לא נדחו דב' שמואל, וגם הוא ראה המשנה והעמידה בדפריש ובפלוגתא דר' אליעזר ור"ע, וקי"ל כר"ע, ומאי דאמרי' דלכ"ע לית להו דשמואל, לאו דאתא תלמודא למדחי דב' (רב ו)שמואל, אלא כך דרך התלמוד בכל מקום לדחות כל מה שיכול לדחות, דלא תפשוט מאי דבעי למפשט, והכא נמי אתא למדחי דמצי' למימ' דהני תנאי לאו בהכי פליגי כדסברת למימ', ואם היה יכול לומר דכ"ע אית להו דשמואל, ודאי היה אומר, אלא שאינו יכול לומר כך, דר' אליעזר ודאי לית ליה דשמואל, לפי' דחה בענין שיכול לדחות, ולא אתא למדחי דב' (רב ו)שמואל, דודאי אם היה יכול לומר דכ"ע אית להו דשמואל, ואמר לית להו, ש"מ שבא לדחות דב' שמואל, אבל כאן הוצרך לדחות באופן שיוכל. ואיני רואה כאן שום דרך לדחות דב' שמואל, ועוד דרב נחמן ונהרדעי סוברים כוותיה, ומוסיפי' עוד על דבריו.
<h2>דף מד.</h2>
אלא הא דקשיא להו לרבנן הא דתנן המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אינם משמיטי' וכו'. זו הגי' אינה אלא במעט ספרים, וגם המורה אי' מפרשה, וגם ר"ת אינו גורס אותה, כמ"ש מז"ה, ובודאי שאינו מלשון הגמ', אלא מלשון האחרונים שנתקשו בדבר, משום דאוקימנא בפ' השולח גט [גיטין ל"ז ע"א] דהא מתני' כדר' יצחק, ומשמ' דר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו קאמ', (בהדיא) [דההיא] מתני' בשמשכנו בשעת הלואתו היא, והכי משמ' נמי בפ' כל שעה [פסחים ל"א ע"ב], דתנן התם ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו, אסור בהנאה, ומוקמי' לה התם שהרהינו אצלו, וכדר' יצחק דב"ח קונה משכון, ומשמ' דההיא דר"י אפי' במשכנו בשעת הלואתו היא. ומז"ה נדחק בקושיא זו הרבה, ואמר דר"י בין במשכנו בשעת הלואתו בין (שלא משכנו) [במשכנו שלא] בשעת הלואתו קאמ', מיהו הני תנאי לא ס"ל כוותיה אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו. וזה נר' דוחק גדול, דהא סתם תלמודא אמרי' הכא ובפ' השוכר [את] האומני', ותיסברא, אימור דאמר ר"י וכו', וכל זו השיטה מביאה בפ' השוכר את האומנין ואי' מביא שם מה שכתוב במיעוט ספרים ואלא הא דקשיא להו לרבנן, ומשמ' דפשיטא ליה לתלמודא דההיא דר"י ודאי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו היא, ואם איתא (לר"י) [דר"י] לא ס"ל הכי, היכי אמר (ל)תלמודא ותסברא אימור דאר"י שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אלא ודאי משמע דבר פשוט הוא דר"י שלא בשעת הלואתו קאמ', דבהכי משתעי קרא. ובפ' כל שעה כתבתי בקונטרסי דסתם תלמודא ס"ל ודאי דר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו קאמ', מיהו רבא מעמי' דב' ר"י אפי' במשכנו בשעת הלואתו, דרבא הוא דקאמ' לה התם פ' כל שעה, דפליגי התם אביי ורבא בב"ח אי למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה, וההיא אוקימתא דמוקי לה התם ודאי כר"י, אליבא דרבא היא, ורבא נמי הוא פ' השולח דטעמ' דאינו משמט כר"י, ומעמיד דב' ר"י אפי' במשכנו בשעת הלואתו, אבל סתם התלמוד אינו סובר כן.
והנכון בעיני, דלא נאמרו דברי ר"י בשום מקום אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, וליכא מאן דפליג בהאי, וההיא דפ' כל שעה הוי טעמא כדפי' מז"ה התם בפסקיו, דאע"ג דמשכנו בשעת הלואתו היא, כיון דהרהינו אצלו וא"ל אם לא אפרעך עד זמן פ' יהיה שלך, מעיקרא לגוביינא נקטיה, וכמי שמשכנו שלא בשעת הלואתו הוא דומה, והתם בפ' השולח נמי דמפ' רבא התם טעמא דמלוה על המשכון אינו משמט משום דב"ח קונה משכון, רבא נמי מפ' לה ההיא במשכנו שלא בשעת הלואתו, וכה"ג קאמר התם אינו משמיט, כדפי' ר"ת, ובפלוגתא דרשב"ג ור' יהודה הנשיא דפליגי לקמן בשלא היה משכונו שוה כנגד חובו אם משמיט אם אינו משמיט, מוקי לה רבא נמי בשמשכנו שלא בשעת הלואתו, מר סבר לגובייאנא (דכ"ע) [דכולי] נקטיה, וכנגד כולו אינו משמט, ומ"ס לגובייאנא דמאי [ד]שוה נקטיה (וכנגד כולו) [וכנגדו] בלבד אינו משמט, מיהו תלמודא לא ס"ל הכי, דסוגיא דשמעתא אזלא הכא דבמשכנו בשעת הלואתו פליגי, והיינו דקאמ' בדשמואל קמפלגי, דדב' שמואל ודאי במשכנו בשעת הלואתו נאמרו, ואמרי' נמי לבסוף לזכרון דברים בעלמא נקטיה, ולא שייך למימר לזכרון דברים אלא כשמשכנו בשעת הלואתו, כמו שדקדק בעל התוס', שסתם התלמוד סובר שאע"פ שמשכנו בשעת הלואתו אינו משמט, ואין הטעם כדר' יצחק, אלא כדדריש בספרי (אך את) [ו]אשר יהיה לך (עם) [את] אחיך תשמיט ידיך, ולא של מה של אחיך בידך, והתם בגיטין איכא למ"ד דאפי' שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט.
<h2>דף מה:</h2>
לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול וכו'. פי' הואיל ויכול לפטור עצמו מתקנת חכמים בטענת לא שכרתיך, יכול לפטור עצמו נמי בטענת שכרתיך ונתתי לך שכרך, שאע"פ שתקנו חכמים שהשכיר נשבע ונוטל משום דב"ה טרוד בפועלים, היכא דאיכא מגו בטלה מעליו תקנת חכמים, שהרי יש לו טענה לפטור את עצמו מתקנת חכמים. ורבי' משה כתב בפ' י"א דה' שכירות [ה"ו] שאם היה לו עד [אחד] ששכרו, אינו מועיל לו כלום. ומז"ה מדמה אותו לעד א' דר' אבא [דלעיל ל"ב ע"ב], ומפ' עד א' דר' אבא כגון שטען מתחלה לא חטפתי, וכשבא העד והעיד שחטף חזר לומ' אין חטפי ודידי חטפי. וכבר הביא מז"ה ראיה ברורה על זה (ד)לעי' בפ' שבועת העדות שאין לפ' כן, אלא מתחלה נמי טען אין חטפי ודידי חטפי. ומה שמדמה זה לעד א' דר' אבא, אע"ג שגם שיטת רבי' משה הולכת כן בפ"ד מה' טוען [ה"ח], שדמה לעד א' דר' אבא שטר שיש בו עד א' וטען שפרעו, שהוא מחוייב שבועה ע"פ העד, ואין יכול לישבע, לפי שאין מכחיש את העד, וסוברים שכל מקום שעד א' מעיד עליו והוא אינו מכחיש את העד הוא מחוייב שבועה ואין יכול לישבע.
ופתרון זה דחוק בעיני מאד, דהא אמרי' הו"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע, מפני שהעד מעיד שחטף, וגם הוא מודה שחטף, והו"ל כגזלן, כמו שפי' שם המורה ומז"ה, וכך כתוב שם [ל"ב ע"ב] בספרים, וכן בפ' חזקת הבתים [ל"ד ע"א] דהו"ל כגזלן, ולא הוזכר דבר זה בשום מקום (אבל) [אלא] כשמעיד העד שבא לידו כעין גזלה, כההיא דאמרי' נמי בח"ה אי דמיא לדר' אבא הא דמיא, לחד שהדא ולתרתי (שיני) [שני] ולפירי, דלפי דברי העד באו הפירות לידו דרך גזילה, ואעפ"י שאינו נפסל אצל שאר שבועות, שהוא או' דידי אכלי ודידי חטפי, אצל שבועה זו דנין אותו כגזלן, אבל בשטר שיש בו עד א', שאין כאן שום דרך גזלה, י"ל מגו דאי בעי אמר לא לויתי, והיה נאמן בשבועה דאורייתא, דעד א' מחייבו שבועה, כי אמר נמי לויתי ופרעתי נאמן בשבועה דאורייתא, וכן השכיר ששכרו בעד א', כשהוא אומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, אין כאן שום דרך גזלה, דבודאי לכך שכרו, ליתן לו שכרו, וזה שא' לא (נתתי) [נתת] לי שכרי, עליו להביא הראיה שלא פרעו, ואע"פ שתקנו חכמי' שהשכיר נשבע ונוטל, ה"מ היכא ששכרו (בעדים) [בשני עדים], דליכא מגו, אבל היכא [ששכרו] (בשני עדים או) בעד א', דאיכא מגו, ודאי אמרי' מגו, ואם לא היו עדים כלל אמרי' מגו שיוכל לומר [לא שכרתיך והיה נאמן בשבועת היסת, כי אמר] שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן נמי בשבועת היסת, והיכא ששכרו בעד א' נמי א"ל מגו דאי בעי אמר לא שכרתיך, והיה נאמן בשבועה דאורייתא, דעד א' מחייבו שבועה, כי אמר נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך הוא נאמן בשבועה דאורייתא, כמ"ש נמי מז"ה לעיל בפ' שבועת העדות [ל"ב ע"ב], דאפי' היכא דנפלה עליו שבועה דאורייתא אמרי' מגו, כדאמרי' בפ' המוכר [את] הבית [ב"ב ע' ע"א] גבי המפקיד אצל חבירו בשטר, דמגו דאיבעי אמ' נאנס, והיה נאמן בשבועה דאורייתא, כי אמ' החזרתיו לך נמי נאמן בשבועה דאורייתא, והם הכי א"ל הכא, במגו דאי בעי אמר לא שכרתיך והיה נאמן בשבועה דאורייתא, דעד א' מחייבו שבועה דאורייתא, כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן בשבועה דאורייתא, שהרי אע"פ ששכרו בעדים, היה מן הדין שיהא נאמן לומר שכרתיך ופרעתיך, אלא משום תקנת חכמים אי' נאמן ב"ה אלא השכיר, אבל היכא דאיכא למימר מגו, בטלה תקנת חכמים מעליו, בין אם נפלה עליו שבועת הסת בין אם נפלה עליו שבועה מן התורה.
מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר נאנסו, דאפקיד ליה בשטר. נ"ל דרמי בר חמא אזיל לטעמיה דאמ' בפ' הגוזל עצים [ב"ק ק"ז ע"א] ד' שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, אבל אם הוא כופר בכל אי' נשבע, דא"ל מתוך שיכול לומר החזרתיו לך, יכול לומר נאנסו, אבל כשהוא מודה במקצת, אפי' אם היה אומר החזרתיו לך לא היה נפטר משבועה דאורייתא, והם הכי נמי כשאומר נאנסו, אבל כשהפקיד לו בשטר מודה רמי בר חמא שאעפ"י שכופר בכל צריך לישבע שנאנסו, שהרי אין יכול להפטר בטענת [ה]חזרתיו לך. ומז"ה פי' בפסקיו דרמי בר חמא לפי שיטתו השיבו, ולאו דס"ל הכי, ולי נראה דאדרבה הכי ס"ל, דכיון דכופר בכל הוא אינו צריך להשבע שבועת השומרים אלא אם הפקיד לו בשטר, דליכא למימר מגו.
<h2>דף מו.</h2>
ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא (קצצת לי) [קצצתי לך] אלא א' מי נשבע, שלח להו ישבע ב"ה ויפסיד אומן. מז"ה כתב במהדורא (ב') [בתרא] ובכופר בכל מיירי, ואפ"ה נשבע ב"ה בתפיסת חפץ כעין של תורה, ותקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של שכיר, כמ"ש רבי' משה בפ' (י"ז) [י"א] דה' שכירות [ה"ז], וחזר בו מז"ה ממה שכתב בפסקיו. נ"ל האמת והנכון שלא נמצא שום מקום בתלמוד שהכופר בכל יתחייב שבועה, כי אם הסת בלבד, ולא נמצא שנוי בשכיר, אלא שבזמנו נשבע ונוטל, אבל אם עבר (זמנן) [זמנו], או שהן טועני' על הקיצותא, או ששכרו שלא בעדים, הרי דינן ככל אדם, שאם הודה לו ב"ה במקצת נשבע לו שבועה של תורה, ואם כפר בכל אינו נשבע אלא היסת, ולא נמצא שום תקנה בדבר זה, ואין לו רמז בשום מקום, אלא מפני שנתקשה מז"ה בפתרון השטה הוצרך לומר דבר שלא נמצא בשום מקום, ומוטב להדחק בפתרון השטה, ולא לומר דבר שאינו, כ"ש שפתרון השטה (אינו) מתיישב בלי שום דוחק, דעל כרחך השואל ילמדנו רבינו במודה במקצת שאל, דמדקאמ' מי נשבע, אלמא פשיטא ליה לשואל שיש כאן שבועה, ואכתי שבועת הסת לא נתקנה בימי שמואל, כי אם בימי רב נחמן, ולא בתחלת ימיו, כדכת' מז"ה לעיל בריש פרקי', והאי דפשיטא ליה לשואל שיש כאן שבועה, לפי שבמודה במקצת שאל. וא"ת למה שאל במודה במקצת ולא שאל בכופר בכל, ע"כ כשנטעני' על הקיצותא הודאה במקצת יש שם, שזה או' כך קצצת לי, וזה או' לא קצצת[י] לך אלא כן, ולא ימצא שם כופר בכל אלא בדוחק, לפי' לא שאל השואל אלא כי אורחא דמילתא, שיש בה הודאה במקצת, והשיב שמואל שדינם ככל אדם, שלא עשו תקנה לשכיר לישבע וליטול בקיצותא, והק' לו מדתני רבא בר שמואל א"ל שתים קצצת לי והלה אומ' לא קצצת[י] לך אלא א' המע"ה, וע"כ האי לישנא במודה במקצת משמע, שעדין לא פרעו, דברישא תני שהן טועני' על הפרעון, ובסיפא תני שאינן טועני' על הפרעון, בידוע ודאי שלא פרעו, אלא הן טועני' על הקיצותא, ולפי טענתן ודאי יש כאן הודאה במקצת, ואם איתא כשמואל ישבע ב"ה ויפסיד אומן, ואע"פ שידוע הוא שכל מודה במקצת הטענה ישבע, אעפ"כ מפני שבלשון הברייתא משמע דאינו נשבע, הוצרך לתרצה, וכך דרך התלמוד לבאר על ידי קושיא ותירוץ, והוצרך לבאר שלא יתקש' לשון הברייתא.
ועוד נוכל לומר שלפי לשון הברייתא היה עולה בדעת המקשה לומר שאין זו הודאה במקצת שחייבה תורה שבועה, (שאין זה) [שאיזה] מודה במקצת חייבה תורה שבועה, כשהוא אומר לא (נתתי לך) [נתת לי אלא] כך וכך, או החזרתי (לי) [לך] כך וכך, דאיכא דררא דממונא בידיה, אבל כשזה או' כך התנית לי, וזה אומר לא כך התניתי לך, שלא מסר ממונו בידו, אי' דומה למודה במקצת, ומקש' מינה לשמואל שמחייב שבועה, ומתרץ רב נחמן בר יצחק הברייתא דלצדדי' קתני, וחייב שבועה כדין מודה במקצת. והנותן טליתו לאומן נמי, שהם טוענים על הקיצותא, מוקי לה רב נחמן בר יצחק נמי במודה במקצת, דאמר הא מני ר' יהודה היא דאמ' כל זמן שהשבועה נוטה אצל בעל הבית [שכיר] נשבע ונוטל, דהיינו מודה במקצת, שכל טענת הקציצה ודאי במודה במקצת היא, אבל אם הוא כופר בכל, כגון שהן טועני' אחר הפרעון, או שא"ל הילך, ודאי אין בו אלא שבועת הסת, כדפרישי', ומאי דאמרי' לקמ' אבל בדרבנן תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבוד רבנן, תלמודא קאמ' לה אליבא דר' יהודה, וכעין רבותא אמר, דאפי' את"ל דאית לן למעבד תקנתא בכופר בכל כתקנת האחרונים, תקנתא לתקנתא לא עבדינן.
<h2>דף מו:</h2>
רבא אפיק זוזא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר. פי' האי דקאמ' בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, לאו למימרא דיש מהן שאין עשויין להשאיל ולהשכיר כדדייק רבי' משה בפ' ח' דה' טוען ונטען [ה"ט], אלא אתא לפרושי דהני דברים העשוים להשאיל ולהשכיר נינהו, ולהכי אפיקנהו מיתמי, ונקט לישנא דאמרי' לעיל בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, ומ"ש מז"ה הוא העיקר, וגם ר"ח פי' בפ' ח"ה [ב"ב נ"ב ע"א] דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דנהיגי בני אדם להשאיל ולהשכיר.
אמ' רב פפא אפי' שומר נשבע. פי' כגון שלא היה שם הנגזל, או שהיה שם ולא ראהו אלא השומר, אבל אם הנגזל אומר שגם הוא ראה אותו, יכול לומר הגזלן איני מאמין אלא בשבועת הנגזל, שהוא בעל הדבר. וכך פי' נמי רבי' יצחק ז"ל שלא היה שם הנגזל, ולפי שאין הנגזל יכול לישבע, נשבע השומר.
אבל שבועת בטוי דא"ל בקושטא משתבע לא קתני. פי' לא תני לה בכלל כל הני שבועות דמיקרי עלייהו חשוד על השבועה, דהכא כי משתבע בקושט' קא משתבע, ואין זו שבועת שקר, מיהו כשעובר על שבועתו נפסל, כשאר עוברי עבירות שהן פסולי' לעדות ולשבועה, ובזה חולקי' אביי ורבא בפ' דיני ממונו' בתרא [סנהדרין כ"ז ע"א], דרבא בעי רשע דחמס, ואביי לא בעי רשע דחמס, ופוסל אפי' משומד אוכל נבלות להכעיס, וה"נ כשנשבע שלא לוכל ואכל, לאביי פסול, ולרבא כשר, דבעי רשע דחמס, אך אם עבר על שבועתו משום חמוד דממון, דהוי רשע דחמס, וקי"ל התם דהלכתא כאביי, שהיא א' מיע"ל קג"ם, וה"נ כשנשבע שלא אוכל, ואכל, אע"ג דלא מיקרי חשוד על השבועה מ"ה [דכי] קא משתבע בקושטא משתבע, נפסל הוא, משום דהוי רשע, [דלא] בעינן רשע דחמס, כאביי.
<h2>דף מז.</h2>
רבותינו שבבבל רב ושמואל. פי' דסברי אין אדם מוריש שבועה לבניו, כדמפ' ואזיל, דאלמא היכא שנתחייב התובע שבועה ואין יכול לישבע, מפסיד, וה"נ בשניהם חשודים, הואיל וראוי להפך שבועה על התובע, ואין יכול לישבע, מפסיד התובע, ודכוותה נמי גבי מלוה, אם נתחייב שבועה לבני לווה ואין יכול לישבע, מפני שהוא חשוד, מפסיד, דהא מדמי' ליה אליבא דרב ושמואל (ושניהם) [לשניהם] חשודים, וכמו שבזה מפסיד התובע בעבור שהוא חשוד, כמו כן נמי גבי מלוה אם הוא חשוד ואין יכול לישבע מפסיד, ואינו גובה מבני לווה, וה"ה אם בא לגבו' מן הלוה ונתחייב לו שבועה מפני שהיה פוגם שטרו, ואין יכול לישבע מפני שהוא חשוד, והואיל ואין יכול לישבע מפסיד.
מיהו כל זה הוא אליבא דרב ושמואל, אבל לר' אבא דפליג עלייהו, לא הפסידו בני המלוה בעבור שאינם יכולין לישבע שבועת אביהם, וכן אם המלוה עצמו [בחיים] ואעפ"י שהוא חשוד ואין יכול לישבע לא הפסיד שטרו בכך, וגובה מבני לווה, דומיא דשניהם חשודים, דהא לשניהם חשודים מדמי' לה, וכמו שהיה אומר ר' אבא בשניהם חשודים שלא הפסיד התובע בעבור שאין יכול לישבע, כמו כן נמי בבני מלוה ולוה לא הפסידו בני המלוה בעבור שאין יכולים לישבע שבועת אביהם, וכן אם היה המלוה בחיים ואי' יכול לישבע לא הפסיד שטרו, וגובה מבני לוה בלא שבועה, כדאמרי' נמי בשניהם חשודים, וכיון דגובה מבני לוה אעפ"י שאין יכול להשבע, גובה מן הלוה עצמו אע"פ שפגם שטרו ואין יכול לישבע, דלא עדיף הלוה מהיורשים, אדרבה היתומי' עדיפי מן הלוה בכל מקום. וקי"ל כר' אבא, כדאמרי' לקמ' הבו דלא לוסיף עלה, דדוקא כשמת לוה בחיי מלוה עבדי' כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו, אבל אם נתחייב המלוה שבועה בעבור שפגם שטרו, א"נ אם היה (הלוה) [המלוה] בחיים ואי' יכול לישבע בעבור שהוא חשוד, בהא לא עבדי' כרב ושמואל, אלא כר' אבא.
ומכאן תשובה לרבי' משה שכתב בפ"ב דה' טוען ונטען [ה"ה] שאם היה הפוגם שטרו חשוד ישבע הנתבע הסת ויפטר, ודב' מז"ה עיקר, שכתב(תי) שאם היה הפוגם שטרו חשוד גובה שטרו בלא שבועה, ומחרימי' ב"ד על מי שנפרע יותר מן הראוי לו, אבל מיהו לא כדכתב מר שרצה להעמיד דבריו אפי' כדרב ושמואל, וחילק בין החשוד ובין בני מלוה שאינן יכולי' לישבע שבועת אביהם, וכבר ביארתי דלשניהם חשודים מדמי' לה, ולרב ושמואל אם נתחייב המלוה שבועה ואין יכול לישבע מפני שהוא חשוד מפסיד, אלא דקי"ל בהא כר' אבא כדפירישי'.
ועיין מה שכתבתי בפ' הכותב בה' עד א' מעידה שהיא פרועה, שפירשתי שם דכל היכא דאמור רבנן לא יפרע אלא בשבועה, אם היה חשוד על שבועתו אינו גובה בשטרו כלל, דהא בהדיא אמור רבנן לא יפרע אלא בשבועה, ואם אינו יכול לישבע ודאי לא יטול כלום, וראיה לדבר מדאמרי' בפ' השולח גט [גיטין ל"ד ע"ב] אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, נמנעו מלהשביעה, ומפ' התם טעמא משום דאלמנה מוריא התירא לנפשה ומ"ה חשדי' לה בשבועה, וכ"ש אם הוחזקה חשודה דלא משביעי' לה, ולא מגבי' לה, דהכי משמע התם דנמנעו מלהשביעה ולא היתה גובה, וכך פי' נמי מז"ה בפסקיו. ואע"פ שכתב שם מז"ה שהסכימו כל גאוני הישיבות שאין סומכין על אותה משנה, ה"מ באלמנה סתם, דא"ל דנשבעת וגובה כתובתה, אבל אם הוחזקה חשודה, דלא משביעי' לה, ודאי אינה גובה בלא שבועה, דכל היכא דאמור רבנן לא יפרע אלא בשבועה, אם הוא חשוד ואי' יכול לישבע, ודאי אינו גובה בלא שבועה, ולא א"ר אבא בשניהם חשודים דגובה התובע בלא שבועה, אלא מפני ששבועת הנתבע היא מן התורה, ושבועה של תורה במקום תשלומי' עומדת, ואם אין יכול לישבע משלם, ומ"ה אייתי ראיה מההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, דא"ר אבא הו"ל מחוייב שבועה ומתוך שאי' יכול לישבע משלם, אבל הפוגם שטרו, והבא ליפרע מנכסי יתומי', שאין על הנתבע שום שבועה, אלא השבועה היא על התובע, ואינו יכול לגבות בלא שבועה, אם אינו יכול לישבע ודאי גם ר' אבא מודה דלא יגבה בלא שבועה.
מיהו אם היה ראוי המלוה לישבע ולא הספיק לישבע עד שמת, בזה חולק ר' אבא על רב ושמואל, דרב ושמואל סברי הואיל ונתחייב אביהן שבועה, ולא הספיק לישבע עד שמת, אין אדם מוריש שבועה לבניו, ור' אבא סבר הואיל ולא היה אביהן חשוד, והיה יכול להשבע, [אלא] שלא הספי' לישבע עד שמת, נשבעין יורשיו שבועת היורשין, שאין לומר בזה לא יפרע אלא בשבועה, שהרי אלו היה הוא נשבע יורשיו נמי נשבעי' שבועה הראויה להן, ומשום דרב ושמואל (הכריזו) [הפריזו] על מדותיהם להפסיד היורשים בעבור שאינן יכולי' להשבע שבועת אביהן, אמרי' לקמ' [מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה, דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת, יורשי' נשבעי' שבועת היורשי' ונוטלי', ולא אמרי' ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו, ודוקא יורשי', שיכולי' לישבע שבועת היורשי', וגם הוא נמי אם היה בחיים היה יכול להשבע, אבל אם הוא בחיים (ודאי) [ו]אין יכול לישבע, כגון שהיה חשוד, כיון דאמור רבנן לא יפרע אלא בשבועה, ודאי אינו גובה בלא שבועה, ואפי' מאן דלית ליה דרב ושמואל מודה בהאי, ולא איצטריך למימר הבו דלא לוסיף עלה אלא גבי יורשין בלבד, כדפירישית.
<h2>דף מז:</h2>
מלוה א' [ולוה אחד] ושני שטרות יד בעל השטרות על התחתונה. נ"ל דכל זה דוקא כשהוציא שני השטרות ביחד לב"ד, שהדבר ידוע לב"ד שא' מהם פסול, וידו על התחתונה, אבל אם הוציא שטר הגדול לבדו תחלה, אין (לנזכר) [לנו כח] לפוסלו, דהא אמרי' זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, מיהו אחר שגובה בשטר הא' שטר השני בטל, ומקרעין לו שטר השני.
שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי תיקו. פי' וכל תיקו דממונא לקולא גבי נתבע, ואין יכול לגבות בא' מהם, הואיל והוציאם יחד בב"ד, שכל א' וא' דוחה אותו, מיהו אי (לא) תפיס לא מפקי' מניה, כדפירישית בפ' נערה שנתפתתה, דכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן מיניה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מגבא גבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה וכו' דהאי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד. כתב מז"ה בפסקיו ראוי לדיין לדון לכתחלה כר' אבא וכר' אלעזר, דאפילו רב נחמן שלא רצה לעקור דברי רב ושמואל, לא דס"ל כוותייהו [דאי סבירא ליה כוותייהו] (אמר אי) [אמאי] אמר הבו דלא לוסיף עלה, ולא נגמר מינה למילתא אחריתי, וכו' עד הדין הישר והברור הוא לעשות כר' אבא ור' אלעזר, ואין לנו לחוש לכבוד רב ושמואל, ורב נחמן שהיה תלמידו (דרב ושמואל) [של שמואל] חש לדבריו, אבל אנו אין [לנו] לחוש לכבודו, אלא לדון לכתחלה בקושטא דדינא. ונ"ל שאין לנו לדון לכתחלה כר' אבא וכר' אלעזר, שהרי רב פפא שהוא מהאמוראים האחרונים אמ' בהדיא דלכתחלה לא מגבי' ביה, וכן רבא ורב הונא בריה דר' יהושע ורב חמא ורמי בר חמא כלן מוליכין שיטתן דלכתחלה לא מגבינן ביה כרב פפא, וכמאן דאמר הבו דלא לוסיף עלה, אבל במה שדברו רב ושמואל אין עושין מעשה לכתחלה לבטל דבריהם, מיהו מאן דעבד דלא כרב ושמואל עבד, וכיון שכל האמוראי' לא היו סומכים לבטל לכתחלה דב' רב ושמואל ואעפ"י שלא היו תלמידיהם, היאך נסמוך אנחנו לבטל דבריהם, ואין לנו לסור משיטת הראשונים והאחרונים דלכתחלה לא מגבינן ביה, ואי איכא דיינא דמגבא ביה מאי דעבד עבד. וכך היא נמי שיטת רבי' יצחק ז"ל וכן עיקר. ויש מן הגאונים שאמרו שגובה בו מחצה, וזו היא דרך פשרה, דילמא משתכח דיינא כר' אלעזר.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף, כמאן כשמואל, והתני ר' חייא לסיועי לרב, אימ' כפירת טענה ב' כסף. המורה מפ' דבעי' הודאה במקצת, שתהיה קרובה לשבועה דאורייתא. ומז"ה דחה דבריו שמה שלא הזכיר התנא וחלק במתניתי' מנלן לחלק ביניהם. וכדברי המורה נ"ל, דאדרבה פשטה דמתניתין בהודאה במקצת משתמע, דקתני ואלו נשבעין שלא בטענה, ואשבועה דלעיל קאי, דאיירי בה תנא בהודאה במקצת, ובאלו שמורים התר לעצמם תקנו בהם חכמים שבועה אפילו על טענת ספק, והכי קאמר, אף על פי שכל הנשבעין שאמרנו אין נשבעי' אלא על טענת ודאי, אלו נשבעין על טענת ספק, ומה התם בהודאה במקצת, אף כאן בהודאה במקצת, דנהי שעשו חכמים תקנה לישבע בלא טענת ודאי, אבל לישבע אפילו בכופר בכל לא, שתקנה אחת עשו בהן ולא שתי תקנות. ועוד היאך איפשר שהחמירו בטענת ספק יותר מטענת ודאי, השתא בטענת ודאי לא תקינו שבועה בימי התנאים בכופר בכל, ובטענת ספק תקינו שבועה לכופר בכל. ועוד דאם איתא דאפילו לכופר בכל תקנו שבועה לשותפין ולאריסין, היכי מקשה תלמודא כמאן כשמואל, והא אפילו כרב נמי אתיא, דכיון שהטענה היא שתי כסף, גם הכפירה היא שתי כסף, דהא בכופר בכל מתפרשת מתניתין, וכשאמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף, אמתני' קאי, שהוא כופר בכל הטענה, אלא ודאי מדקא מקשה כמאן כשמואל, ש"מ בהודאה במקצת מיירי, שהטענה היא שתי כסף, אבל הכפירה אינה שתי כסף, והשותפין נמי שטענו שבועה זה לזה עד שלא חלקו, אם היה השותפות מזומן בעין, דהוי הילך, והוי ככופר (בבית דין) [בכל], פטורים משבועה.
